פרשת השבוע, פרשת "נצבים" הכוללת 40 פסוקים בלבד, נמנית כאחת מן הפרשיות הקצרות ביותר בחומשי התורה. היא נקראת תמיד לפני ראש השנה ובשלהי שנה זו, שנת התשס"ח, תיקרא בבתי הכנסת כ"פרשה נפרדת", פרשה שאינה מחוברת לפרשה אחרת. ה"הפטרה" של הפרשה היא השביעית והאחרונה של "שבע דנחמתא", קרי: שבע הפטרות הנחמה הנקראות לאחר תשעה באב ועד ראש השנה.
על אף היותה פרשה קצרה, פרשת "נצבים" מדהימה במגוון ובעושר הרעיונות הכתובים בה, כמו למשל: כנוס כל עם ישראל "לפני מותו של משה" [רש"י לפסוק ט'] כדי לכרות עמם את הברית השנייה והנוספת עם הקב"ה, כדכתיב [דברים כ"ח, ס"ט]: "אשר ציווה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית (הראשונה) אשר כרת איתם בחורב", עניין "הבחירה החופשית" כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה לבחור "בחיים ובטוב" כעדותה של התורה [דברים ל', ט" - י"ט]: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" , עניין התשובה ושכרה ועוד.
למושג התשובה פנים והיבטים רבים ושונים. תורת ישראל על פרשניה הרבים, נביאי ישראל, הוגי הדעות וגדולי עם ישראל עסקו וכתבו על כך רבות. ועם כל זאת, הרשוני במאמר זה להוסיף עוד היבט חשוב וחיוני ב"פרשת התשובה" ואשר ניתן ללומדו מ"סמיכותן של שתי פרשיות": "פרשת כריתת הברית" [פרק כ"ט, ט' - כ"ח] ו"פרשת התשובה" [פרק ל', א' - י'] הסמוכות זו לזו בפרשתנו. שהרי לימדונו חז"ל ש"דורשין סמיכות פרשיות" [ברכות י'.] - כריתת הברית בין הקב"ה וכל עם ישראל בהקהל ובמצב של ביחד בבחינת "אתם נצבים היום כולכם" לפני ה' אלוהיכם" היא שיא היעד, המטרה, התכלית והשאיפה של מושג ה"תשובה".
לנו אין כל ספק, שבמעמד נשגב ומרומם זה האווירה "מחשמלת". במעמד נשגב ומרומם זה קיימות/נמצאות אנרגיות ועוצמות רוחניות אדירות מימדים שאין אפילו אפשרות לשער כוחן. וכוחן "יפה וגדול שבעתיים" כשהדבר מלווה ומשולבים במעמד ערכים נשגבים וחיוניים לא פחות, למהותו וקיומו של העם היהודי, כגון: אחדות דעים, ערבות הדדית, אחריות גלובלית וכיו"ב.
קשר כזה שבין אחדות ותשובה מופיע במקרא במספר מקומות והסיפור שיובא להלן ובקצרה יוכיח זאת "הלכה למעשה". ומעשה שהיה, כך היה: מיעוט של עם ידוע ביותר (ישראל), בגלל נסיבות שאין זה הזמן להרחיב ולפרט, שועבד תחת ידה הקשה של אימפריה אכזרית ונוראית (מצריים) במשך 210 שנים. מתוכן, 116 שנים היו בעבודת פרך קשה מנשוא כעדותה של התורה [שמות א', י"ג - י"ד]: "ויעבידו מצריים את בני ישראל בפרך: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה...". דפוסי ההתנהגות הקלאסיים של המשעבדים כלפי המיעוט, היו: אכזריות, ברוטאליות, שנאה תהומית, ג'יינוסייד (=רצח עם) ועוד. המצב הכללי והכלכלי של אותו מיעוט, כמו גם, המצב הדתי והרוחני היה "על הפנים", הם "ירדו לדיוטא התחתונה" כדברי חז"ל: "במצריים ירדו ישראל למ"ט שערי טומאה". ועל אף זאת, מיעוט זה נפדה ונגאל ואף זכה למולדת משלו, למכורה משלו, לארץ שכינויה המקראי, הוא: "ארץ זבת חלב ודבש".
הן התורה והן חז"ל מונים סיבות שונות ומגוונות לגאולה זו. לדעתנו, "המהפכה הרוחנית" הקולקטיבית שביטויה המעשי היה "החזרה בתשובה" הייתה הסיבה העיקרית לגאולתם, אבל, רק לאחר שהתאחדו והתלכדו כחטיבה אחת, כדברי המדרש הנפלאים והמחכימים [תדא"ר כ"ג]: "כשהיו ישראל במצריים, נתקבצו כולם וישבו יחד. ומשום שהיו באגודה אחת כרתו (=הסכימו) ואמרו: שישמרו ברית אברהם, יצחק ויעקב, שיעשו גמילות חסדים, שיהיו נימולים ושישמרו שבת, שלא ילבשו בגדיהם (של המצרים), שלא ישנו שמותם ושלא ילמדו לשונם (של המצרים)...
אנו תפילה שהקב"ה יחון אותנו בחסד וברחמים, ייתן בנו את הכוחות ליצור מציאות של "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם..." מתוך אחדות, ערבות הדדית ואחריות גלובלית וכו'. ומי ייתן וכולנו נעלה "בדרך העולה בית אל" בתשובה שלמה, ב"תשובה שמגעת (אפילו) עד כסא הכבוד", שנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך", ועד בכלל. ודו"ק.
המאמר מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה של ר' אברהם בן ר' אליעזר שמחה ואנע לבית קרפיול זצ"ל. איש ישר ועניו, עובד ה' ופעיל ציבור אשר עסק בצרכי הרבים, בגמילות חסדים ובעזרה לזולת.
תנצב"ה.