בשבוע אחד: אחמדינג'אד קצב באו"ם את זמנו של המפעל הציוני, וזכה לחיבוקים ותשואות. באותו יום, נתבשרו צרכני התקשורת על לכידת חוליית טרור ממזרח ירושלים שתכננה לרצוח שר בישראל. יום קודם, מושחתנו היקרים, דרדרו אותנו עוד שלושה מקומות במדד השחיתות העולמי. כל הידיעות האלה היו כאין וכאפס לעומת הפיצוצון שגרם לשריטה ברגלו של הפרופסור השרוט זאב שטרנהל.
אני מודה זה אני, אבל איך ידעתם? אין לכם שום הוכחה. הפלאייר שמציע מיליון דולר למי שיהרוג שמאלני, הוא לא הוכחה. אולי הדפיס אותו מי שהחליף את אבישי רביב בשב"כ? אולי זה העיתונאי איתן אורן? אגב, זה לא אתם שצועקים: "אל תטילו דופי בציבור שלם" כל פעם שערבי ישראלי נחשד/מואשם/מורשע בטרור?!?
כן, זה אני שהנחתי את מטען הצינור הזעיר בביתו של הפרופסור. אילו ידעתי שיש לכם כוח לקצת הומור, הייתי מספר לכם שאחרי שהנחתי את המטען, בדרך חזרה לישיבה מלמלתי לעצמי: "סרק, סרק". מהפרופסור, שאני לא מסכים לאף מילה שלו, אבל אני מוכן להיהרג על הזכות שלו לשנוא אותי שנאה תהומית, שמענו: "הלקח מרצח רבין לא נלמד". ידעתי שהפיצוצון יוריד מהאולימפוס וממגדל השן את "שונאי המתנחלים" ואלה יכריזו על "סוף דרכה של הדמוקרטיה".
אני מאיים על הדמוקרטיה? אני? על איזו דמוקרטיה אתם מדברים? על דמוקרטיה שבה עוקרים שמונת אלפים יהודים מביתם, כעונש על זה שניצחו בבחירות? אמרתם: "רוצה להשפיע - תצביע". רציתי להשפיע, הצבעתי, ניצחתי, ו... נעקרתי. זאת דמוקרטיה?
אתם תגידו: הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון אישרו. עשו לי טובה: גם בדיקטטורה יש ממשלה, פרלמנט ובית משפט עליון. אין לי אמון בכנסת שממנה מזנקים אפסים כמו אפללו ובלילא לממשלה, רק בגלל שבגדו במצביעיהם. והם לא לבד. אין לי אמון ברודן שמפטר שרים כדי ליצור רוב, ואין לי אמון בביהמ"ש שסילק מעליו אזרחים שהתחננו ליהנות מפירות ניצחונם בקלפי.
האם לנצח בחירות זה פשע שמצדיק גירוש המוני? על דמוקרטיה כזו אתם מדברים? או על דמוקרטיה שבה רודן מושחת - ששני בניו שומרים במשטרה על זכות השתיקה - מנהל אותה בזכות התמיכה של שטרנהל וחבריו (עמרי לחוקרים: "אני שותק כדי לא להפליל את אבא". יוסי שריד: "נגזר עלינו לקבל את בשורת ההינתקות מפי מצורע")?
איזו דמוקרטיה?
איזו מן דמוקרטיה היא זו, שהאזרחים שניצחו בכו, ואלה שהפסידו צהלו? בשיעורי אזרחות למדנו שבדמוקרטיה, "הרוב קובע"(!), הוא עיקרון יסוד. ועם כל הכבוד למינה צמח - ואין כבוד! - יש רק מקום אחד שבו בודקים רוב: הקלפי. ושם ניצחנו פעמיים. אלא שפתאום התברר לנו, ששמחת הניצחון בבחירות, ואחר-כך" במשאל המתפקדים הייתה מוקדמת ומיותרת. אחרי תבוסת הרודן בקלפי, עליתם ליציעים עם פופקורן, וחזיתם בעקירת אחיכם השנואים מביתם על זקניהם וטפם. זאת דמוקרטיה?
אני מבקש להדגיש: לא הנחתי את מטען הצינור כדי להרוג את שטרנהל. וגם לא משום שעקרתם אלפים מביתם. אנחנו לא קדושים, ומותר להביע דעה על פינוי ישובים. ואם יש רוב בקלפי, אפילו לעקור. הפיצוצון שביצעתי, הייתה לו מטרה: זעזוע שתכליתו: חזרה לערכים דמוקרטים שבהם האזרחים קובעים את גורלם בקלפי.
נמאס לי מההסתה הפרועה נגד הציבור שאני נמנה עמו. נמאס לי מההשתלטות שלכם על התקשורת. משם תגיחו עם העט השלוף, ותרצחו את יריביכם. עם המקלדת המרעילה שלכם, תשטפו את מוחם של כל צרכני התקשורת. המיקרופון והמצלמה שלכם יותר מסוכנים לדמוקרטיה פי מיליון ממטען הצינור שהנחתי. זוזו קצת. תעשו מקום. גם אני רוצה לראיין...
ביום האלק התנקשות בשטרנהל, אני צופה בתוכנית של "לונדון וקירשנבאום" (25.9.08). שני מגישים שמאלנים מראיינים בנושא הזה שמאלני (גלעד שר). וכדי לאזן את התמונה, מיד אחרי העו"ד השמאלני, מתראיין שר שמאלני (עמי איילון). הטלוויזיה שלכם, הרדיו שלכם, העיתונים שלכם, המדינה שלכם - הכול שלכם. ואני מה?
פתאום קם אדם, בבוקר ומרגיש כי הוא "אויב העם". אני? שחונכתי על "טוב למות בעד ארצנו"? - זה מצחיק אתכם, הא? - עכשיו אני אויב העם? מישהו פה השתגע... שנים אני חש דחוי. בסה"כ רציתי להיות שייך. רציתי שתקבלו אותי כמו שאני. עם האהבה לארץ, הנכונות להילחם עליה, הערכים והעקרונות הישנים. פתאום גיליתי שמעצבי דעת הקהל הצליחו לשנות את כללי המשחק.
מאז אוגוסט 2005 אני לא מצליח להירדם. רעש הבולדוזרים שהרסו את הבתים בגוש-קטיף וצפון השומרון, חוזר אלי בפלאש-בק. מתחת לשמיכה, הלסתות מתהדקות, ואני מתגלגל מצד לצד. ככה עד הבוקר. וכאילו כל זה לא הספיק, מגיע הפינוי האלים בעמונה. קודם האלות והסוסים, אחר-כך הבולדוזרים. מהצחוקים שלכם הבנתי, שהמפגש הקשה הזה, בין אלות השוטרים לראשי הנערים, משעשע אתכם. "עד כאן"(!), אמרתי לעצמי.
אחרי התלבטות, חיבוטי נפש וייסורי שינה, החלטתי לבצע את השליחות הזו. מזמן הייתם צריכים לדעת, שאסור למתוח את החבל יותר מדי. כי מתוך הציבור הרמוס הזה, יקום אחד שלא יוכל לשאת יותר את העלבון, ויאנוס אתכם לעשות חשבון נפש. אני יודע, שלא הייתם מעיזים ללחוץ חתול אל הקיר. מבחינתכם, אנחנו, לא היינו אפילו חתול. סתם חגבים שמותר לדרוך עליהם, ולהתענג על רעש הפצפוצים.
הפיצוצון הזה בבית שטרנהל יש בו אמירה: לא עוד! מעכשיו הפתק שלנו שווה לפתק שלכם. ואם תפסידו בקלפי, תאלצו להזדיין בסבלנות עד למבחן הקלפי הבא. לא ניתן לכם יותר להסית נגדנו או לבטל אותנו. אם הפתק שלנו לא נחשב, הרי שמהאקדח הבא לא תוכלו להתעלם. היזהרו! - במקום בו הפתק מת, האקדח מדבר...
(מוגש כשירות ליהודים שלא רואים את הכתובת על הקיר)
