ההון נוגס בשלטון, זו המחלה. מאה ומשהו אנשים בשר ודם עושים זאת בעזרת עיתון (בין השאר), המשמש כלא יותר משליח. ה'הון' הוא לא רק 20 ראשי החברות הגדולות במשק, וגם כמה מתעניינים מחו"ל, בהצבעה משוכללת, יחסית לעושרם. הוא לא רק חובבי פרסום, אופנה ומרות בסביבתם. לא רק שכניהם למשרד, לשולחן במסעדה, לטיסה, ודומיהם, המילייה. לא רק פילוסופים שהם קוראים, כלכלנים, אנשי דת ורוח. לא רק מתווכי-כוח: מו"לים, עורכים ופרשנים בכירים (בעלי הון בעצמם) אותם ממנים או מממנים ה-25 ובהם צופים. ה'הון' הוא לא רק מאה ומשהו מנהיגים, אותם העם כלל אינו מכיר; שכבר הוכיחו שאינם רק קובעי טון, הם יודעים לכפות מהלכים לא פופולרים מהיום להיום. זו לא התקשורת, אפילו לא המליוניון, זו השיטה הכלכלית המעודדת אותם להחליט עבורנו.
כשלי שוק
אנשים מופלאים, אותם מאה ומשהו, תוצר אבולוציוני של תחרות קשה, או של מפגש גנים משובחים. לרגע נראה שזהו כיבוש אריסטוקרטי נאור, המכריע עבור מסה אסקפיסטית, שלא לכתוב נבערת; מעין מועצת חכמים או דירקטוריון, שכוחם היחסי של בעלי המניות בו נקבע בשוק העסקים והדעות. אך טבעם של אנשים לדאוג תחילה לביתם, ואחר-כך לסביבתם הקרובה, ולכן לתמוך במדיניות מוטה בהתאם.
כשכוח רב כל-כך נאגר בידי מעטים נוצרת שותפות-מטרה מסוכנת לשימור המארג כפי שהוא. אידיאולוגיה, כמו אהבה, נובעת בראש ובראשונה מאינטרסים, אחר-כך באות המילים היפות. תמיכתם הנלהבת בנאו-ליברליזם של מילטון פרידמן היא פועל יוצא מכך ואינה מייצגת את טובת הכלל. זו אחת הסיבות שהשיטה הברוטלית הזו, בה הכל מותר ואין פיקוח, לעולם תפתה מי מבעלי עוצמת שוק (עסקי/דעות) לוותר על הגינות המשחק ולהכפיפו לתועלתו, בשוגג או בזדון; בעקבות זאת אמון הציבור יופר, ולכן השיטה לעולם תיכשל. השוק פשוט חף מאינטרס לאומי, הוא מאכל ומאכל, וסופו לאכל את עצמו. כך היה במשברים שקדמו לשני מלחמות העולם. כך קורה גם ממש עכשיו בשווקי העולם.
צודק הפרשן הבכיר סבר פלוצקר, העושה זאת באומץ באכסניית ידיעות אחרונות: תופעת הנאו-ליברליזם שהחלה בשנות השבעים באה לתקן כשלי שיטה סוציאל-דמוקרטית, אך כשלי השוק הנוכחיים מסמנים את סופה, לפחות בגרסתה הקיצונית הישראלית. צודק גם יו"ר ועדת הכספים פרופ' ברוורמן שהקדים את פלוצקר (והוא צמח במעוז הקפיטליזם, הבנק העולמי); וגם המשקיע האגדי וורן באפט, כמה נעים לעמוד לשם שינוי על כתפי ענקים.
הכיוון ברור
הכיוון ברור, אל מול נאו-ליברליזם, שמגלמות בארץ מפלגות קדימה, הגמלאים, מרצ, שינוי והירוקים, עומדות שתי אלטרנטיבות: ימין אותנטי, הליכוד וישראל ביתנו, שם אומרים בפה מלא: קפיטליזם ולאומיות; ושמאל אותנטי, מפלגה שעדיין נקראת סוציאל-דמוקרטית, האומרת בפה מלא: שלום וצדק חברתי, ואף אולי תשיק בקרוב מותג חדש: נאו-סוציאליזם. יבורך מי שיבחר בימין, זוהי עמדה פוליטית לגיטימית, גם אם מציאות נוכחית מפריכה אותה. יבורך אף יותר המסייע בריענון הסוציאל-דמוקרטיה בהתאם לרוח הזמן, הדרוויניזם הוא כורח המציאות הגלובלית.
הכיוון גם ברור כי יו"ר מפלגת העבודה, שצפה "צונאמי כלכלי" לפני חודשים, כבר מראה אותו: הקמת גוף שלטוני חדש, המשתף ארגוני עובדים, מעסיקים וממשלה; גוף שיסכים על תוכנית ויחתום עסקת חבילה, וגם ימשיך לתפקד כיועץ קבוע, חי ובועט. ממ... ממשלה לצד הון בנוסח שמאלי מתון. אין בכך חידוש כמובן, זה עבד יופי באירלנד.
ניעור רדיקלי
אך ניתן לחשוב על שילובים רדיקלים יותר של הון ושלטון, באופן שלא יחטא למהות השמאל המתון. למשל, לשלב דה-יורה את אותם מאה ומשהו מנהיגים דה-פאקטו, באופן רשמי כחלק מהמערכת, בשקיפות, תוך לקיחת אחריות, ותחת ביקורת שיפוטית מלווה. בכך אולי תושג מטרה כפולה: רתימת כוחות פרטיים על יתרונותיהם לטובת הכלל, וכן ניטרול תסביך שנאת ה-"רגולציה", עכשיו כשהם חלק ממנה.
פיקוח המכיר בכוחות שוק, ובזכותם המפוקפקת להשפיע מעט יותר, לא יאיים עליהם ועשוי אף להיות מועדף על ידם על פני המצב הנוכחי, בו כשלי שוק פוגעים גם בהם, והכל מתרחש במבוכה מאחורי הקלעים. זוהי דוגמה אחת מרבות לאפשרויות התחדשות, מתיחת פנים לסוציאליזם, פוסט סיפורי סקנדינביה וקצבאות, פוסט 'דרך שלישית' (שהיא בפועל שנייה) של טוני בלייר.
שמאל 'שיק' חדש
נאו-סוציאליזם תהיה שיטה המשלבת קפיטליזם וסוציאליזם, דרווין ומרקס; שינוי אמיתי ללא סיבוב ההיסטוריה לאחור; לא מרכז חלילה, כי אם נטייה לערכי שמאל מתונים. היא עשויה להיות שיטה מיטבית לזמננו, ולבטח טומנת בחובה פחות סיכונים מהאחרות. מעל לכל, ובהקשר למאבק על טוהר דמוקרטי בישראל, הנאו-סוציאליזם עשויה להוות תשובה, מתונה אך נחרצת, לאותן תופעות שחיתות להם נחשפנו מאז 2001, תופעות-לוואי של שיטה כלכלית שהלכה וחלתה. 'בני אור', הניחו לתקשורת, היא רק מתווכת-השפעה, יש לתקוף את המחלה, מי מימין, מי משמאל. בימין מבולבלים מקריסת וול סטריט, במרכז חוגגים, בשמאל המנומנם דרושה התחדשות רעיונית.