בספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי, מתאר הסופר והמשורר האנגלי ד.ה. לורנס חברה מנוכרת, חסרת חום ואנושיות הסוגדת לאלוהים אחד בלבד: אלוהי ההצלחה כספית.
לורנס מכנה את אלוהי ההצלחה בשם "האלה-הכלבה".
לכן כל כך שמחנו כאשר בגיליון ראש השנה של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת המחמיאה "הון אנושי", הכריז איש העסקים נוחי דנקנר, על אמונתו באלוהים ועל כך ש"רווחים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...".
אלא שמיד לאחר מכן הגיע לידינו פסק הדין שניתן נגד חברת הביטוח כלל בפרשת מותו הטראגי של התלמיד משה קוממי ז"ל וטפח על פני שמחתנו.
כלל היא, כידוע, אחת החברות בקבוצת אי. די. בי., שדנקנר עומד בראשה.
משה קוממי, תלמיד כיתה י"ב, נהרג כאשר צלל בחוף ימה של תל אביב. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי המוות נגרם בתאונה: "מהלם בעקבות חבלה בראש בכוח יחסי רב עם שבר בגולגולת על-ידי מכשיר מתכתי באופן יחסי חד ובתנועה כמו מדחף של מנוע סירה".
משה המנוח היה מבוטח, כמו כל תלמידי ישראל, בביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בחברת הביטוח כלל. חוק חינוך חובה מחייב את הרשויות לרכוש את הביטוח והוא כופה על ההורים לשלם בעבורו. אולם, כך מסתבר שוב ושוב, ההורים לא תמיד ערים לקיומו. מצב זה ביקשה כלל לנצל כדי להותיר את כספי הביטוח בקופתה.
בית ספרו של קוממי המנוח בוודאי ידע על המקרה הטראגי. ניתן היה לצפות כי האחראים בבית הספר ידווחו על המקרה לחברת כלל וכי זו תשלח המחאה על סכום הביטוח, 15,000 דולר, להוריו. אולם למה לשלם אם אפשר להתחמק מלשלם?
בית הספר שתק. גם כלל שתקה.
אחרו את הרכבת
כשש שנים לאחר האירוע הטראגי, בפגישה עם עורך דין, נודע להוריו של משה המנוח כי קיים ביטוח בחברת כלל, ביטוח שעבורו הם שילמו כאמור, אך הוא נשמט מתודעתם. ההורים פנו לכלל.
זו לא כפרה בחובתה לשלם את סכום הביטוח. נרדמתם בשמירה על זכויותיכם, אמרו נציגי כלל להורים. אומנם הכסף מגיע לכם, אבל איחרתם את הרכבת. החוק לא מאפשר לכם לתבוע אותנו בבית המשפט, אלא תוך 3 שנים מיום המוות.
וזאת לדעת: זה לא שאסור לכלל לשלם את הכסף. מותר לה, אבל היא נתלית בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה נועל את דלתות בית המשפט בפני תביעת מבוטחים שלא הוגשה תוך 3 שנים מיום אסונם. ואם אין מי שיכפה על חברת ביטוח לקיים את התחייבויותיה, למה שהיא תשלם, רק מתוך אנושיות, או מתוך אמונה באלוהים?
המחלוקת בין ההורים השכולים לבין כלל הובאה בפני השופט אברהם רובין, מבית משפט השלום בירושלים.
מדוע שלא נחיל על מקרה טראגי שכזה, הקשה השופט רובין, את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לשאלה זו השיבה כלל כי בשוברי התשלום עבור "אגרת חינוך", הנשלחים אל הורי התלמידים, נכתב במפורש כי האגרה משולמת בין היתר עבור ביטוח תאונות. יש להניח, אם כן, כי גם הוריו של משה המנוח ידעו על הביטוח. אולי בכאבם הם ויתרו עליו.
גם אם ההורים לא ידעו על הביטוח, הוסיפה כלל, הרי שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות לא מושעה אם הם היו יכולים באמצעים סבירים לגלות את דבר קיומו של הביטוח. ההורים היו חייבים לפנות לעורך דין בסמוך לתאונה, ואז הם היו מגלים במועד את דבר קיומה של פוליסת הביטוח.
השופט רובין דחה טענות אלה. הביטוח לא נרכש על-ידי ההורים. הם אפילו לא ביקשו מהרשות המקומית כי תרכוש אותו עבורם. הביטוח, למעשה עלותו, נכפה עליהם. כיוון שכך, יש חשיבות מיוחדת שחברת הביטוח או הרשות המקומית, יביאו לידיעת ההורים את דבר קיומה של פוליסת הביטוח. הכיתוב המופיע בגב שובר התשלום של אגרת החינוך אינו מהווה הודעה מספקת. מדובר בכיתוב לא מודגש אשר מופיע בין שלל הוראות נוספות. בכיתוב המצוי בגב השובר אין הסבר מינימאלי על כך שפוליסת התאונות חלה גם על תאונות שמתרחשות מחוץ לבית הספר וללא כל קשר לפעילות הבית ספרית, דבר שאיננו מובן מאליו למי שאינו עורך דין.
לדעת השופט גם אין זה הוגן להטיל חובה על ההורים לברר אצל עורך דין אם פוליסת כלל מכסה את מות בנם. אין להטיל על ההורים חובה לתקן את המחדל של חברת הביטוח והרשות המקומית להביא את דבר הפוליסה והיקף תחולתה באופן ברור וחד-משמעי לידיעת ההורים.
בסופו של דיון, חייב השופט את חברת כלל לשלם להוריו של משה קוממי ז"ל את מלוא תגמולי הביטוח.
כאן כמובן עולה שאלה מטרידה. האם התחמקותה של חברת הביטוח כלל מלשלם להורים שאבדו את בנם, סכום ביטוח שאין עליו מחלוקת, מתיישבת עם הצהרותיו של נוחי דנקנר כי "רווחים הם לא הדבר הכי חשוב בחיים"? לאלוהים פתרונים.
