בעקבות האסונות הכלכליים של שנות ה-60' וה-70', אסונות שהתרחשו בשל המדיניות הסטטיסטית של השמאל הפוליטי, נדמה היה כי אמריקה משנה את כיוונה. פרשנים קראו לשינוי "תנועת מטוטלת לימין" - כלומר, כלפי קפיטליזם. בערך משנת 1980 ועד 2000, גישה חדשה תפסה את מקומה: הרעיון שממשלה צריכה להיות קטנה יותר, וכי ההתמודדות הטובה ביותר עם מיתון הינה בקיצוץ מיסים והסרת חסמי רגולציה, השווקים פועלים באופן יעיל למדי, והתערבויות ממשלתיות רבות גורמות ליותר נזק מאשר תועלת. הנשיא קלינטון אף מצא כהכרחי להצהיר, "העידן של הממשלה הגדולה נגמר".
כיום מגמה זאת נעלמה מהבמה הציבורית. אנו עדים לתנופה לשמאל - לקראת סטטיזם. כפי שהכריז גל של מאמרים לאחרונה: תקופת הממשלה הגדולה חזרה. [1]
קשה לפספס את העדויות. בחן את משבר האשראי והדיור הנוכחי. מהיום הראשון, הוטלה האשמה על השווקים ועל קוצר הראות של הרגולאטורים שעליהם נאמר כי "ישנו בשמירה". בתגובה למשבר, הממשל, מנתחי המדיניות, התקשורת, והעם האמריקני דרשו פעולה, והכל הבינו כי נדרשת יותר פעילות ממשלתית, יותר פיקוח, יותר שליטה. קיבלנו את מבוקשנו. בתחילה הגיעה הבהלה של הפדרל ריזרב בחיתוך הריבית. אחרי כן החילוץ הפיננסי של בר סטרנס. אז החילוץ של פרדי מק. ואז חקיקת חוק של 300 מיליון דולר למשכנתאות, שהועבר ברוב משמעותי ונחתם כחוק על-ידי הנשיא בוש. אין ספק כי ההמשך בדרך.
כל ההתערבויות הללו, כמובן, נתמכות על-ידי המתמודדים לנשיאות. שניהם מאשימים את וול-סטריט בבעיות הנוכחיות ומבטיחים להגביר את כוח הפיקוח הפיננסי של הבנק המרכזי (FED ) והרשות לניירות ערך (SEC). ג'ון מק'קיין הודיע כי יש "אנשים תאבי בצע בוול-סטריט שיתכן כי רצוי שיוענשו." [2] גם הוא וגם ברק אובאמה רואים לנגדם תפקיד הולך וגודל של הממשלה בשוק, כל אחד מהם מבטיח להעלות מיסים בדרך כזאת או אחרת, ושניהם תומכים ברגולציה נוספת, במיוחד בוול-סטריט. מעטים מטילים ספק בכך שהם יקיימו את הבטחותיהם.
מה האמריקנים חושבים על כך? סקר שנערך לאחרונה על-ידי הוול סטריט ג'ורנל ו-NBC מצא כי 53 אחוזים מהאמריקנים מעוניינים שהממשלה "תעשה יותר לפתרון הבעיות". 12 שנים קודם לכן, אמריקנים אמרו כי הם מתנגדים להתערבות ממשלתית ביחס של 2 ל-1. [3]
למעשה, הממשל "עשה יותר" במהלך העשור האחרון. בעוד הנשיא בוש שילם במס שפתיים לשוק החופשי, הממשל שלו תכנן הרחבה משמעותית בגודלה ובתחומי פעולתה של הממשלה.
הוא העניק לנו את סרבנס-אוקסלי, ההרחבה הגדולה ביותר של רגולציה לעסקים במשך עשורים. הוא נתן לנו את הטבות תרופות המרשם, תוכנית החלוקה הרפואית הגדולה ביותר בשלושים שנה. הוא נתן לנו את "חוק אי הותרת ילד מאחור", ההרחבה הגדולה ביותר של הממשלה הפדראלית בתחום החינוך מאז 1979. וזאת עוד בטרם אמרנו משהו על התהוללות הבזבוזים שעבורה הוא זכה לתשבחות: תקציב 2009 שלו עומד על יותר 3 טריליון $ - הגדלה של יותר מ1 טריליון $ מאז נכנס לתפקידו. [4] כל אלו הובילו את אחד מבעלי הטור הקונסרבטיבים לכנות את בוש "קונסרווטיבי של ממשלה גדולה". [5] וזה לא כוון כביקורת.
האמריקנים נכנסו למאה ה-21 תוך שהם נהנים מהשגשוג הגדול ביותר שהושג על-ידי המין האנושי במהלך ההיסטוריה. ורבים מסכימים כי שגשוג זה הינו בעיקרו התוצאה של שחרור השווקים מהתערבות ממשלתית, לא רק באמריקה, אלא גם סביב העולם. ועדיין, כיום, כמעט הכל מסכימים כי השווקים נכשלו.
מדוע? מה קרה?
בכדי לזהות את תנועת התנופה לשמאל, עלינו להבין תחילה את הסיבה והתוצאות של התנופה לימין.
למרות שהתנופה לימין תוארה כאימוץ של הקפיטליזם, היא הייתה קודם כל מרד בפוליטיקה הממשלתית האסונית של השמאל. זכרו כי שנות ה-60' וה-70' של המאה העשרים היו תקופה של צמיחה ממשלתית יוצאת דופן - ההקמה של מדינת הרווחה של מה שכונה חברה גדולה. שירותי בריאות ממשלתיים הושקו (Medicare and Medicaid), ותוכניות רווחה הורחבו מאד. ההתערבות הממשלתית בכלכלה הייתה הגדולה ביותר במהלך ההיסטוריה האמריקנית. התעשיה פוקחה באופן מסיבי, החל מעד כמה מותר לחברת תעופה לגבות ולאיזה יעדים היא מורשית לטוס, והמשך למסלולים המורשים לשירותי הובלה במשאיות והמחירים להובלה במשאיות, ועד לעמלות שמורשים סוכני בורסה לגבות. הבנק המרכזי הכתיב לא רק את גובה הריבית שבנקים הורשו לשלם עבור הלוואות זה מזה, כפי שהוא עושה כיום, אלא גם את הריביות שבנק יכול לשלם עבור חשבונות חיסכון.
כתוצאה מכל אלו, התפרצה אינפלציה דו-ספרתית במהלך רוב שנות השבעים. התעשיה האמריקנית הפכה לפחות תחרותית במאבק זה. מדד שוק המניות כפי שהוא מבוטא בדאו ג'ונס התעשייתי, הפך לשטוח ביסודו משנת 1965 ועד 1982. הצמיחה הכלכלית חדלה מלהתקיים, כאשר שנות ה-70' מאופיינות במיתונים חוזרים ונשנים. האבטלה צמחה ומשום שהשילוב של אינפלציה, קיפאון כלכלי, ואבטלה היווה תופעה שאותה כלכלנים לא חזו, הוטבע מטבע לשוני חדש: סטאגפלציה.
נגד כאוס כלכלי זה האמריקנים מרדו בשנת 1980 על-ידי בחירת רייגן. אולם, במקום לאמץ קפיטליזם לסה-פייר מלא וללא מגבלות - שבו מופרדת המדינה מהכלכלה - הממשל של רייגן ועושי המדיניות השמרניים ביטלו רק חלק מהמחנק של ההתערבות גורמת האסון בכלכלה. הם הקלו על נטל המס המוחץ, משכו חזרה חלק מהרגולציות המכבידות, וביטלו חלק מהמגבלות ההרסניות ביותר. היה זה צעד בכיוון הנכון, אולם היא זה אך ורק פתרון פרגמאטי למשבר מיידי.
עבודת התשתית האינטלקטואלית לפתרון זה הונחה ברובה על-ידי כלכלנים בעלי נטייה לשווקים חופשיים כמילטון פרידמן ופרידריך האייק. שהציגו ובנו על עבודתם של קודמיהם כאדם סמית, פרנק נייט, לודוויג וון מיזס, ורבים אחרים, הם פרקו בהצלחה כמעט כל מוקש כלכלי נגד הקפיטליזם והדגימו, מהיבטים וכיוונים רבים את החידלון הכלכלי של הסטאטיזם. אולם על עליונותו המוסרית של הקפיטליזם - על השאלה האם הקפיטליזם הוא שיטה טובה וצודקת - לא היה להם דבר משכנע או חדש לומר. למעשה, רוב התומכים הללו בשווקים חופשיים המעיטו או ביטלו את חשיבות המוסר בכלל.
ללא ספק, היו כאלו שדיברו בשנות ה-80' על שגשוג כלכלי במונחים מוסריים מעורפלים. רייגן, למשל, דיבר על "בוקר חדש באמריקה". אולם לא הוא ולא תומכיו היו מסוגלים להסביר מדוע שאיפה לעושר ובקשת טובתו הכלכלית העצמית של האדם, תכונות מהותיות של הקפיטליזם, הינם ראויות מבחינה מוסרית.
ההקרבה העצמית
מגיל צעיר, ובמהלך חייהם, מחונכים האמריקנים כי שאיפה לאינטרס-עצמי הינה קטנונית ולא צודקת. הדבר האצילי, כך אומרים לנו, הינה ההקרבה-העצמית. הכחשת העצמי היא טובה, אומרים לנו, במיוחד כאשר זה "עוזר לאחרים". במילותיו המנוסחות הרחק מכל מחלוקת של סנטור מק'קיין, "לשרת רק את עצמך הינו קטנוני ושאיפה בלתי-מספקת. אולם אם תשרת מטרה הגדולה מהאינטרס העצמי אז תדע אושר נעלה יותר מאשר ההנאה החולפת של פרסום ועושר".[6]
התומכים כלכלית בשווקים החופשיים לא נקפו אצבע על-מנת לסלק את הנחת היסוד הזאת; לעיתים קרובות הם אף הרעו לעשות מאשר לא לעשות: הם חיזקו אותה.
וכך נשארה הדעה הרווחת באמריקה כי למרות שעשיית כסף הינה פרקטית, רק "לתת חזרה" הוא מוסרי. ביל גייטס יכול להיות נערץ בשל התבונה העסקית שהניבה לו עשרות ביליוני דולרים, אך הוא מגונה באופן שיגרתי בשל יצירת עושרו וכעת הוא נחשב כ"אצילי" אך ורק משום שהוא תרם ביליונים למטרות צדקה.
לא רק שאינטרס עצמי ושגשוג אישי נחשבים כחשודים מבחינה מוסרית; כך גם אופן הפעולה הנדרש ומוגן על-ידי השיטה הקפיטליסטית: מניע הרווח. אדם המבקש את הרווח האישי, כך מורה לנו המוסריות המקובלת, הינו אדם חסר עקרונות ומצפון ויתקשר לכל צורה של שחיתותאם היא תתאים למטרותיו. השוק החופשי משחרר תאוות-בצע. תאגידים, עסקים, קפיטליסטים, סוחרים, ספקולנטים, משקיעים פרטיים - כל אלו פועלים על-מנת לעשות כסף, לעשות רווח לעצמם. לכן, בהתחשב בבוז לאינטרס-עצמי, המסקנה היא בלתי נמנעת: הקפיטליזם אינו גורם לפעולה נעלה, אלא לפעולה מגונה.
למרות שחלק מאנשי הימין מנסים לחמוק ממסקנה זאת, רבים מכירים בה באופן גלוי. במקום לחפש אחר עקרונות מוסר חדשים ולהגן על הטבע האנוכי של הקפיטליזם, הם מקוננים על כי זה הטבע. בזמנים של משבר כלכלי, אנשים אלו - דתיים שמרנים ברובם ונאו-קונסרבטיביים - מכריזים על ההצלחה הכלכלית אותה מביא הקפיטליזם. אולם הם שונאים את העובדה כי עסקים מונעים על-ידי אינטרס-עצמי וחיפוש-רווחים, וכך הם אומרים.
בשל האנוכיות המובנית בקפיטליזם, ארווין קריסטול, נאו-קונסרבטיבי מוביל ב"הגנה" על השוק החופשי, מסוגל לאסוף רק שתי קריאות עידוד, לא שלוש, עבור הקפיטליזם. והכותב הקונסרווטיבי המוביל, מיכאל נובאק, בנאום שטען להגנה על הקפיטליזם לא היה מסוגל אפילו לכך.
לא ממלכת האל
בשום אופן קפיטליזם הוא לא ממלכת האל. זאת היא מערכת אנושית עלובה ומרושלת. למרות שאדם יכול לטעון עבורה שהיא טובה יותר מאשר מתחרותיה, אין צורך לתת למערכת כזאת שלוש קריאות עידוד. חברי ארווין קריסטול קורא לספרו שתי קריאות עידוד לקפיטליזם [Two Cheers for Capitalism]. קריאה אחת הינה די והותר. [7]
תנופת המטוטלת לימין היא תנופה למניעת אסון כלכלי - מהלך "מעשי", לא מוסרי. ובהתחשב באי קיומה של הצדקה מוסרית, התנופה אינה יכולה להימשך.
כשהם ניצבים מול הסכנה של התמוטטות כלכלית, האמריקנים - האנשים המוכוונים ביותר למציאות שעל פני הפלנטה - מאזינים לפתרונות מעשיים. הם מוכנים להניח הצידה את הוראות לימודי המוסר שלהם על-מנת להימנע מאסון, במיוחד כשהם יכולים לראות את החורבן אליו הובילו הוראות מוסר אלו כאשר עקבו אחריהן בעקביות, כפי שעקבו אחריהן בגוש הקומוניסטי, וכאשר תגובתם הפרגמאטית זכתה לחיזוק מוסרי מעורפל, כפי שזה היה כאשר רייגן דיבר על תחייתה של העצמאות האמריקנית, רוח היכולת לעשות.
אולם ברגע שההתמוטטות נמנעה ושגשוג מסוים הושג, המשמעות והדרישות של המוסריות הכבושה זמנית עלו על פני השטח. זה אינו הוגן שחלק מן האמריקנים אינם מסוגלים להרשות לעצמם רכישת בתים, אם נקח ולו דוגמא אחת, ולכן הממשל צריך לדרוש (ז"א לכפות) מבנקים להלוות להם כספים - והנה לנו חוק ההשקעה המתחדשת בקהילה (Community Reinvestment Act -CRA ). ובכן, מה בכך אם זה יוביל לאי יעילות כלכלית מסוימת או לבעיות במורד הדרך? אנשים זקוקים לסיוע כעת. מוסרית, יודעים הכל, אין אנו רשאים להפנות את גבנו כלפי העניים.
כלכלנים מסוימים שהשפיעו על התנופה לימין הודו כי התערבות ממשלתית נדרשת כאשר השווקים אינם מובילים לתוצאה שאנו מאמינים כי היא מוסרית. ובכל מקרה, משום שרוב התומכים של השוק החופשי אינם יכולים או רוצים להתנגד להוראות המוסר המקובלות, אין להם תשובה לאלו ששואלים, "מדוע שלא נקריב מעט יעילות כלכלית בכדי לעשות מה שצודק?"
העימות בין אי-המוסריות לכאורה ומה שנתפש כמעשיות של הקפיטליזם היה ועדיין המרעיל של החירות באמריקה. אם הקפיטליזם הוא כה לוקה מוסרית, כיצד ניתן לבטוח בו כלכלית?
אם אנוכיות ושאיפה לרווח הם בלתי-מוסריים, אזי אין פלא כי הם מואשמים בכל המשברים הכלכליים. גם אין זה פלא שהממשלה - שמבטיחים לנו כי אינה בעלת אינטרס-עצמי - מוצגת כפתרון למשבר ספוג תאוות הבצע.פוליטיקאים ובירוקרטים, אומרים לנו, עובדים לא למען טובתם העצמית, אלא למען "טובת הכלל" או "האינטרס הציבורי". לפיכך, אסון כלכלי אינו יכול להיגרם באשמתם; האשמה חייבת להיות של אנשי העסקים רודפי-הבצע.
משום שהאמריקנים קיבלו את התפיסה כי אינטרס-עצמי הינו מוטעה מוסרית, הם הגיעו להשוואת אנשי עסקים עם נוכלים, על הבסיס כי אלו וגם אלו שואפים למטרות של אינטרס-עצמי. הטעון מוגש, למעשה, כך: כשהוא נשאר לפעול כרצונו, חופשי מהעין הציבורית הצופה של משרתי הציבור שלנו בוושינגטון, איש העסקים יעדיף לעשות כסף על-ידי התגנבות לצנצנת העוגיות ולא על-ידי ייצור ומכירת עוגיות.
תאוות בצע
כך, למרות שכשעמדו על-פי תהום של אסון כלכלי שהתרחש בשנות ה-70 הגיעו האמריקנים למחשבה כי שחרור מסוים של השווקים היה הכרחי, הם מעולם לא חשו בנוח עם הקפיטליזם. וכמעת כל הקולות התרבותיים - בשמאל ובימין, דמוקרטים ורפובליקאים - אמרו להם כי הם צודקים בתחושתם הלא-נוחה, כי הקפיטליזם משחרר תאוות בצע ו"הפרזה" הרסנית. כשנמוגו שנות ה-70' מהזיכרון והשגשוג חזר, דפוס מוכר חזר ועלה: בכל עת שצצה בעיה כלכלית חדשה, הסיבה חייבת הייתה להיות "בצע" ו"הפרזות השוק" - והתרופה, התערבות ממשלתית. התנופה לימין חייבת הייתה להגיע לקיצה, והמטוטלת הפכה כיוון.
בחנו שוב את הבעיות הנוכחיות בשוק הדיור. הסיבות מורכבות, אולם הכוח המניע הינו בבירור התערבות ממשלתית: הבנק המרכזי החזיק את גובה הריבית סביב ל1 אחוז במשך שנה, וכך עודד אנשים ללוות וסיפק את הדחיפה לבועת הדיור; חוק ההשקעה חזרה בקהילה (CRA ), שהכריח בנקים להלוות כסף לבעלי הכנסות מועטות ויכולת אשראי רעועה (המכונה גם הלוואת סאב-פריים); היצירה של פאני מיי ופרדי מק עם ערבויות ממשלתיות לחובם, שהובילה למשכנתאות בריבית נמוכה באופן מלאכותי ולאשליה כי המכשירים הפיננסיים שנוצרו על-ידי אריזתם בחבילה הינם בעלי סיכון-נמוך; הרישוי הממשלתי של סוכנויות הדירוג, שחיסל תחרות בין המדרגים של הביטחונות הפיננסיים וביצר מודל עסקי חשוד; דוקטרינה של "גדולים מידי מכדי ליפול" וביטוח הפקדות, שיצרה עיוות ענק בתמריצים ובלקיחת סיכונים בכל המערכת הפיננסית; וכך הלאה. [8]
אלו הסיבות האמיתיות של משבר הפיננסים והדיור. אולם עובדה זאת, הגלויה לעיני כל מי שטורח להביט, חולפת ללא הבחנה משום שהפרשנים, הפוליטיקאים, ועושי המדיניות מכירים את ה"סיבה" הפופולרית המקובלת מראש: "תאוות הבצע" של הבנקים, סוכני המשכנתאות, מלווים, ולווים - "תאוות הבצע" שגרמה ל"הפרזות בשוק". הפתרון? בלימת האנוכיות של המשתתפים בשוק עם התערבות ממשלתית חדשה ותוספת של מפקחים מטעם השלטון. וכך הסיבה עצם הגורם למהומה בשוק הדיור - התערבות ממשלתית בשווקים - מאומצת כפתרון, וכוח הממשלה להכתיב את החלטותינו הכלכליות הולך וגדל.
זה היה דפוס הפעולה של המאה ה-20. בכל משבר כלכלי מרכזי, העדויות שהצביעו על ההתערבות הממשלתית חלפו ללא הבחנה, ובמקום זאת הונחה האשמה לרגלי השווקים.
השפל הכלכלי הגדול? למרות שפע עדויות כי הבנק המרכזי והתנהלויות ממשלתיות אחרות היו הגורמים להתרסקות ולחוסר היכולת של הכלכלה להתאושש, משקיעים "תאווי בצע", ספקולנטים, ואנשי עסקים הוחזקו כאשמים. כתוצאה מכך, לאחר המשבר כוח ההשפעה של הממשלה על הכלכלה לא רק שלא קוצץ אלא אף הורחב באופן דרמתי.
משבר האנרגיה של שנות ה-70'? למרות עדויות כי הוא נגרם על-ידי רגולציית מחירים, פקודות מטבע, והגבלות חוקיות על יכולתנו לייצר אנרגיה, חברות נפט "תאוות בצע" הוחזקו כאשמות. ה"פתרון" שהוצע היה שהממשלה תפעיל יותר פיקוחים.
שוב ושוב הואשם הקפיטליזם בכשלי הסטאטיזם והוצגה הרציונליזציה עבור יותר סטאטיזם.
כך, מה שהיינו עדים לו בשנות ה-80' וה-90' הייתה תקופה של שחרור מעט של השווקים מכבלים בכדי למנוע אסון במסגרת מגמה ארוכת טווח של צמיחת כוחה של הממשלה והשפעתה על חיינו הכלכליים. שינוי הכיוון של המגמה ארוכת הטווח דורש כי הקפיטליזם יתקבל לא כתיקון זמני ולא נעים, אלא כאידיאל הנאצל ופתרון מוסרי כפי שהוא. במילים אחרות, היפוך המגמה דורש שינוי עמוק בעמדות המוסריות של האומה. הוא דורש שינוי קיצוני בתפישתם של האמריקנים והערכתם את האינטרס-העצמי.
להיות בעל אינטרס-עצמי הינו להיות מוקדש לצרכים הממשיים של חייך ולאושרך ארוך-הטווח. דבר זה, על האמריקנים להבין, מעמיד דרישות רבות לאדם. בכדי להיות בעל אינטרס-עצמי, על האדם לברר אילו מטרות וערכים יקדמו בפועל את חייו ואושרו; ואז עליו לקבוע אילו פעולות יבטיחו בפועל את המטרות והערכים הללו. דבר מידע זה אינו טריוויאלי או מובן-מאליו; הוא חיוני למען חיים טובים, ונובע רק מחשיבה רציונאלית.
על האמריקנים להכיר בכך שאדם המשקר, מרמה, וגונב אינו כשיר להיות בעל אינטרס-עצמי, בדיוק משום שהוא אינו חושב באופן כזה. הוא אינו מתחשב בדרישות ארוכות הטווח של חייו ואושרו, ממפה את הנתיבים להשגתם, ואז מתקדם בנתיבים אלו בלהט ודבקות. במקום זאת, הוא לוקח את "הדרך הקלה" בבקשו כספים שלא הרוויח, תחליפי אהבה, וכוח פוליטי שיאפשר לו "לחמוק" עם דברים מסוג זה. הוא אינו חושב ופועל באופן רציונאלי; הוא עושה את מה שהוא מרגיש שהוא רוצה. וללא כל קשר אם הוא נתפס ונכלא עבור פשעיו, או אם אשת הפרס שלו מרמה אותו או מתגרשת ממנו ו"מנקה" אותו מנכסיו, או אם ה"קריירה" הפוליטית שלו מתמוטטת כאשר נחשפים מעשיו הלא ראויים במדיה, הוא אינו מאושר ואינו יכול להיות - משום שאושר הינה התוצאה של מחשבה רציונאלית ומאמץ יצרני, לא פרזיטיות והתחמקות.
על האמריקנים להבין כי אדם אנוכי הינו ההיפוך של הסטריאוטיפ: אדם אנוכי הוא אדם חושב ויוצר.
זה נכון שהקפיטליזם מעודד אנוכיות. אולם על האמריקנים ללמוד מה היא משמעות דבר זה: הקפיטליזם מעודד את החושבים והיוצרים של העולם. על-ידי הגנה על זכויות האדם לחיים, חירות, רכוש והשאיפה לאושר, הקפיטליזם מאפשר לכל אדם להיות חופשי להשתמש במחשבתו ולייצר מוצרים. כאשר הנכם בוחנים חלק מענקי התעשיה האמריקנית - מג'ון ד. רוקפלר ועד ג'י. פי. מורגן והנרי פורד, סאם וולטון וביל גייטס - שני דברים בולטים: הרעיונות שהגו אנשים אלו והמוצרים החדשניים והעסקים החדשניים שהם יצרו. אנשים אלו יצרו מוצרים ושירותים ששיפרו את חיינו בסדרי גודל עצומים - והם היו מסוגלים להצמיח ולייצר מוצרים אלו רק במידה שבה הממשלה אפשרה להם לפעול. על האמריקנים להבין כי איכות חיינו נמצאת ביחס ישיר לחירות של התעשיינים ואנשי העסקים לפעול באופן אנוכי - וכי הדרך היחידה להגן על החירות הזאת הינה לזהות ולדגול במוסריות של האינטרס-העצמי.
על האמריקנים להבין כי אל לנו לחשוש מאנשי עסקים הפועלים באנוכיות. להיפך, אנו יכולים רק להרוויח ממאמציהם הרציונאליים והיצרניים. אנו יכולים ללמוד מהדוגמה שהם מציבים ולהרוויח מן האפשרות לסחור עימם. השגשוג חסר התקדים שלנו ורמת חיינו קיימים לא למרות אלא בזכות אנשים אלו. כבילתם באזיקים ואפסרים של אנשים אלו באמצעות תקנות והתערבויות ממשלתיות - לנהוג בהם כבאל-קאפונה בפועל ובפוטנציאל - הוא מעשה גם בלתי צודק וגם הרסני. היכן היינו ללא המכוניות שלנו, התרופות והמחשבים?
הפרדה בין כלכלה למדינה
שקרנים רמאים ונוכלים קיימים בכל תקופה ובכל תרבות, אולם תחת הקפיטליזם האפשרויות שלהם מצטמצמות ו"סגנון חייהם" הופך לקשה יותר. משום שהקפיטליזם דורש חומה של הפרדה בין הכלכלה למדינה, דרכם לכוח נחתכת. בחברה קפיטליסטית, שום איש עסקים או לוביסט יסתובב בגניבה סביב וושינגטון בחיפוש אחר סיוע של התערבויות ממשלתיות - אם בסובסידיות לעצמם או בהגבלות ותקנות נגד מתחריהם - משום שהממשלה אינה מתערבת בנושאים כלכליים. שום פוליטיקאי לא יבטיח הטבות של תרופת מרשם חדשה שתשולמנה מסחיטת העשירים או בהתייחסות למעמד הבינוני כבהמות משא, משום שהממשלה תהיה מנועה חוקתית מ"ניהול" הכלכלה. פחות שערוריות עסקיות בהיקף של וורלדקום ואנרון יתרחשו, משום שלאנשי עסקים חסרי מצפון לא יהיה סיכוי בתחרות נגד אנשי עסקים חופשיים לגמרי עם ראייה לטווח ארוך ואחדות. אנשים כמו ג'י. פי. מורגן וסאם וולטון (מיותר לציין שבשיטה קפיטליסטית רמאים יכלאו).
על האמריקנים להבין כי המשיכה של "טובת הכלל" ושל "האינטרס הציבורי" אינה טענה מוסרית אלא רישיון לעוול. בשל העובדה שהציבור האמריקני אינו אלא מספר מסוים של אינדיבידואלים נפרדים, בכל עת שקבוצה מסוימת מכריזה על פעולה בשם "האינטרס הציבורי" - למשל, הטבה של תרופת מרשם חדשה או מזימת הטבות סוציאליות - היא מכריזה כי השאיפות של אינדיבידואלים מסוימים רומסות את האינטרסים והזכויות של אינדיבידואלים אחרים. אך לכל אחד יש את הזכות המוסרית לבקש את אושרו, חופשי מכפייה והתערבות של אחרים. בכדי שתהיה לזכות זאת משמעות לגיטימית, על "האינטרס הציבורי" להשתמע בדרך אחת בלבד: הזכויות של כל אדם בפני עצמו ושל כל האינדיבידואלים מוגנות באופן שווה על-ידי הממשלה.
אם האמריקנים מבקשים לפנות באופן תמידי לשוק חופשי אמיתי - ובכך לשיא של שגשוג - יהיה עליהם לשקול מחדש את עמדותיהם המוסריות. יהיה עליהם לגלות מוסריות חדשה, כזאת המבוססת על דרישות החיים האנושיים ומבוססים על-ידי טיעונים מפורטים ועובדות הניתנות להדגמה. זה הוא מה שאיין ראנד מציע במכלול כתביה. היא הגיבורה האמיתית של הקפיטליזם שיכולה ואכן תגן על הקפיטליזם על בסיס מוסרי, כפי שמשתמע מהכותרת מרחיקת הלכת של ספריה קפיטליזם: האידיאל הלא ידוע ומעלת האנוכיות. אלו המבקשים להלחם במגמות הסטאטיזם - אלו המבקשים להשפיע על תפנית אמיתית ומתמשכת לקראת קפיטליזם - טוב יעשו אם ילמדו את הגותה.
