לא מזמן, בערב קסום של יום רביעי , הרגשנו חזק בבטן שהפעם זה קורה! נבחרת הכדורגל של ישראל התכוננה למשחק בלאטביה נגד הנבחרת המקומית הבינונית, יוסי בן עיון שוב נפצע/קיבל זריקה/החליט לשחק למען המולדת, וההעפלה למונדיאל הבא נראתה בהישג יד. אחותה, הנבחרת הצעירה, עשתה הכנות אחרונות למשחק הגומלין נגד נבחרת איטליה הצעירה, אחרי ששבוע קודם לכן היא כפתה על האיטלקים הגאים תיקו אפס באיטליה. אצטדיון בלומפילד היה מלא, חשמל באוויר, והאווירה הזכירה את המשחק ההוא נגד קולומביה, ברמת גן, וההרגשה הייתה שהפעם זה יקרה!
יש תיאוריה שכדור הארץ משמיד את עצמו ומתחיל מחדש במחזוריות של 5,000 שנה. אז אם גם אתם חוששים שהעולם דוהר לאבדון, המידע הזה נותן קצת תקווה, ויש סיכוי להיפגש שוב מתישהו. עם נבחרות הכדורגל של ישראל זה קורה, אבל במחזוריות של 2-4 שנים: אחרי אכזבה קשה אנחנו שוב מאמינים שהפעם הנבחרת תצליח, ושוב התקוות מתרסקות ואחרי תקופת החלמה, מתחילה להיבנות האשליה החדשה (למשל, להעפיל למונדיאל הבא) וחוזר חלילה.
בסוף אותו יום רביעי, כרגיל, הבוגרת כשלה מול לאטביה (1-1) והצעירה אכלה מאקרוני איטלקי (הפסדנו 3-1), ובלומפילד התרוקן הרבה לפני שריקת הסיום. לפחות לא היו פקקי תנועה בדרך הביתה. מחזור האשליות החדש יתחיל בקרוב.
אבל מה שבאמת תפס את תשומת לבי היה ההתייחסות של התקשורת לשני מאמני הנבחרות. שניהם כשלו באותו ערב אבל מוטי איווניר, מאמן הנבחרת הצעירה, שהפסיד, קיבל חיבוקים ושבחים, ודרור קשטן מאמן הבוגרת, שסיים בתיקו, קיבל פטישים בראש. דרור קשטן ספג ביקורת קטלנית למרות שהנבחרת שלו סיימה בתיקו 1-1 (משער שוויון שספגה בדקה האחרונה!), והיא עדיין בתמונת העלייה לשלב הבא; האשימו אותו בבניית נבחרת אפורה ומשעממת. ולעומתו, מוטי איווניר, שהפסיד 3-1 בבית ונבחרתו עפה מהמשך הטורניר, זכה לשבחים על "נבחרת שכיף לראות אותה". והיה מי שכבר הציע בשיא הרצינות: "איווניר במקום קשטן, עכשיו!".
זה לא נראה לי כל כך מקצועי אבל עזבתי את זה. רק למחרת, כששני אנשים בעבודה ביקשו ממני הסבר על האנומליה הזאת (שימשתי פרשן של רשת ב' במשחק) חזרתי לחשוב על זה. הרי ראיתי את המשחק של הצעירה בבלומפילד והיא מאד לא הרשימה אותי, אז אולי, חשבתי, זו לא ביקורת מקצועית ומוטי איווניר הפך לחביב התקשורת כי הוא משמש פרשן בערוץ הספורט? הוא חלק מהברנז'ה, ואילו קשטן הוא ממש לא אחד מהחבר'ה.
אז קלטתי שזה בדיוק העניין! רק ככה זה מסתדר לי.
זה לא אישי ואין לי טענות למוטי איווניר (מה גם שהוא מזכיר לי את פרנק לאמפרד מצ'לסי). הוא מאמן טוב ולדעתי, גם פרשן כדורגל מצויין. אבל קשה לי לראות שדר של ערוץ הספורט, לדוגמא נדב יעקובי, מעביר עליו ביקורת, כשהם משובצים לשדר יחד למחרת משחק מהליגה הדרום אמריקנית. גם אני במצב דומה הייתי מתקשה. אבל קשטן זה סיפור אחר. הוא מקבל את התקשורת כרע הכרחי; הוא מחוספס, אז אותו מותר לשחוט על-פי הכלל הנהוג בתקשורת של היום: כמה שיותר "צהוב" יותר טוב.
במחשבה נוספת הבנתי שלא המציאו את זה בספורט. שרה נתניהו הפכה לקורבן נוח כשהיה קשה לתקשורת לתקוף את ביבי (מה לעשות שהוא גם מוכשר וגם ביצועיסט וגם נורא מפחיד). אז את שרה שחטו כי היא, לא להאמין, "התייחסה ממש לא יפה למטפלת". אבל לאה רבין ז"ל, שהתנהגה הרבה פעמים בהתנשאות שגבלה בגסות - אותה חיבקו ופינקו, היא הייתה מהחבר'ה. גם נאווה ברק, אז עם אהוד כשהוא עדיין היה חביב התקשורת, קיבלה טיפול של "אתרוג". כשהיא קיבלה אורחים באחד מימי החג של אחת העדות כמדומני, בשעה עשר בבוקר, באוהל, עטויה בבגדים ותכשיטים שעולים כמו בית קטן, אז בתקשורת התמוגגו מ"כמה היא עממית". גם חווה אלברשטיין היא מהיקירים של התקשורת וכל הזמן מטפטפים לנו על הקריירה הבינלאומית המסחררת שלה. פעם דלפו ידיעות שהיא נוהגת בהתנשאות בעמיתים למקצוע, וגם טענו (באנונימיות מובנת) שהיא אפילו גסת רוח, אז בתקשורת, בכתבת תדמית אוהדת, הדגישו ש"אין לחוה סבלנות לשוחח עם אנשים טיפשים", או משהו בניסוח דומה. ונזכרתי שקצת לפני כן הדליפו על שלמה ארצי שהוא מתנשא וגס רוח, כשכל חטאו היה, שבהבדלה מאיתנו, הוא נהג להגיד את מה שהוא באמת חושב ומרגיש. אז כנראה, שגם הוא לא היה אז חלק מהחבר'ה.
אבל גם גיא לוי היה מאמן בהתאחדות לכדורגל וגם פרשן בערוצי הספורט, והיום לא רק איווניר, אלא גם אחי אוחנה יושב על חובש את שני הכובעים. מאד מעניין מה דעתו בנושא של אבי לוזון, המנכ"ל הדעתן של ההתאחדות לכדורגל. ההיגיון אומר שמאמן נבחרת שמועסק ע"י ההתאחדות, זקוק לאישור שלה כדי לעבוד גם כפרשן כדורגל בתקשורת. אני שם בצד את הצד האתי של העניין, ואת ניגוד האינטרסים שקיים, אולי, מהזוית של ערוצי הספורט. דעתו של לוזון מאד חשובה כי היא קובעת אם כן או לא. אז ראשית הוא לא אוסר את זה; עובדה, הם עובדים גם פה וגם שם, ושנית, אולי הוא אפילו מעודד את זה. אולי הוא החליט, בצדק מבחינתו, שכדאי לגייס את התקשורת לצידו, או לפחות לנטרל את הביקורת שלה עד כמה שניתן.
התקשורת הפוליטית הפכה מזמן למרכז העניין. היא המהות ולא הנושאים עליהם היא אמורה לדווח. זה עוד לא ככה בספורט, אבל מסתבר שגם כאן יש שווים ויש שווים יותר, ומה שקובע הוא באיזה צד של התקשורת האובייקט נמצא.
