אובאמה

הרוב של נשיאי ארה"ב בעשורים האחרונים היו אוהדים או טובים ליהודים, ובתור שכאלה טובים גם לישראל. זאת גם אם הנשיא היה רפובליקני בשעה שמתחרהו הדמוקרטי זכה באחוזי קולות גבוהים יותר של היהודים על-פי המסורת הפוליטית. היהודים, אף שהם מיעוט קטן, 2% מכלל האוכלוסיה, לא נעדרים השפעה בשני מישורים. מישור אחד הוא בית הנבחרים. יהודים נבחרים לקונגרס (ביה"נ). בבית הנבחרים הקיים, 30 צירים הם יהודים, ו-13 סנטורים. התמיכה מקורה בראש וראשונה בשדולה היהודית החזקה "אייפק" - American Israel Public Affairs Committee שיש לה קשרים הדוקים עם חברי הקונגרס משתי המפלגות. המישור השני הוא גוש יהודי גדול במדינות השונות. כמו במדינת ניו-יורק, או בפלורידה, אשר המתמודדים חייבים להביא אותם בחשבון. אשר לי, זאת משאלה אישית, נטולת כל השפעה או השלכות מעשיות וברוח זאת אני מתייחס ברשימה זאת לסנטור ברק אובאמה. מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ג'ון מקיין, הוא ידיד כן של ישראל, אדם עם קבלות, איש שתוכנו כברו, מביע דעות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם צמרת מפלגתו. אדם בעל עבר צבאי מפואר ואומץ לב שללא ספק יכל לשמש דוגמה ומופת לציבור הבוחרים. אולם מכיוון שהוא מייצג את המפלגה הרפובליקנית ולא את עצמו, הוא אינו יכול שלא להתחשב במדיניות של הממסד הרפובליקני ושל הרוב או חלקים משפיעים במפלגה, כלל החלק השמרני אוונגלסיטי. בראיון עם יעקוב אחימאיר במשדר 'רואים עולם' (25.10.2008) אמר אֶרל קוקס, פעיל אוונאנגליסטי תומך ישראל, כי הקהילה הבינלאומית רואה במקיין נשיא רצוי. אני לא חושב ככה. אולי הוא התכוון לקהילה האוונג'ליסטית הבינלאומית. זאת לא בשל אישיותו של מקיין. הקהילה הבינלאומית, על מרכיביה השונים, במערב ובמזרח, רוצה לראות שינוי בבית הלבן. מקיין אינו מבשר שינוי, כפי שמצפים. אבל מבחינתנו, השאלה היא, והיא לגיטימית בהחלט, האם הוא יהיה נשיא טוב לישראל כמו ג'ורג בוש, טוב ממנו, או רע ממנו. ישראל לא יכלה להיות שוות נפש למי שיושב בבית הלבן. משום כך מן הראוי לעבור בחטף על הנשיאים שכיהנו בארה"ב מאז קום המדינה, ויחסם הלכה למעשה לישראל. נשיאים שעשו למען ישראל מאז הנשיא טרומן כהנו בבית הלבן 11 נשיאים: אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון, ניקסון, פורד, קרטר, רייגן, בוש- האב, קלינטון, בוש הבן. מבחינת העשייה למען ישראל אפשר לפתוח בהארי טרומן, אשר גם לאחר שההיסטוריונים מצביעים על יותר מקרטוב של דעה קדומה כלפי ישראל והיהודים, הוא שהכיר בישראל לאחר הכרזת העצמאות. הנשיא דוווייט איייזנהאור היה "דג קר" ביחסיו עם ישראל. אבל לדעתי אנו חייבים לו תודה על שהוציא את ישראל מהר מאוד מן "המלכות השלישית" של בן-גוריון לאחר מבצע סיני 1956 השערורייתי והכושל. הוא עשה זאת, ולא האיומים של ברה"מ. ג'ון קנדי לא נודע כתומך שרוף, אבל הייתה לו אהדה כלפי ישראל, ויש לו חלק נכבד בפתיחת הברז בסיוע ביטחוני. לינדון ג'ונסון עשה עמנו חסד רב בכך שאפשר לישראל לצאת למלחמת ששת הימים, בשעה שהקונגרס הילך עליו אימים בסוגיה הוויטנאמית, ואחר כך נהל מערכה קשה באו"ם בעזרת שגרירו, ארתור גולדברג, כדי לשמר את ההישגים. ג'ונסון הוא גם הנשיא שקיבל את הנוסחה של ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, במדיניות העמימות הגרעינית, לאמור: "ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני . בכך גם המערב וגם המזרח הורידו את הטון בכל הנוגע לסוגיה של נשק גרעיני בידי ישראל. ניקסון, אף שלא נחשב ליודופיל או אוהב ישראל, נחלץ לעזרת ישראל (בהשפעת הנרי קיסינג'ר) ובשעותיה הקשות הורה על רכבת אווירית כסיוע צבאי דחוף לישראל במהלך מערכת סיני ב-1973. ג'ראלד פורד, היה פרווה במקרה הטוב ביותר, גם מול עמו שלו, אף שמייחסים לו יושרה, דבר נדיר אצל פוליטיקאים. אבל מי שבולט ב"ספר הגינס" שלי, הוא דווקא נשיא שרבים רואים בו אנטי ישראלי - ג'מי קרטר. במיוחד לאחר שבראשית 2007 הוציא את ספרו Palestine- Peace not Apartheid - א"י- שלום ולא אפרטהייד. עיקר הביקורת נגעה לביטוי "אפרטהייד" - הפרדה גזעית נוסח דרום אפריקה בשעתה. היו אף כאלה שדרשו שלא לאפשר לקרטר לבוא לארץ. אבל לקרטר עומדת זכות גדולה מאוד, זכות היסטורית. הוא הנשיא שעשה בפועל למען פריצת הבדידות ההיסטורית של ישראל באזור, בהשגת שלום עם מצרים. כמובן שעיקר הביקורת לא מופנה לישראל כמדינה אלא לישראל הכובשת, למצב בשטחים, מצב שגם רבים בישראל רואים בו נטל מוסרי, מדיני וביטחוני, וכך הוא צריך להירשם בתולדות במדינה. אגב, הוא עצמו הסתייג לאחר מעשה מן הביטוי "אפרטהייד". קרטר הוא האיש הפחות צבוע מנשיאים רבים במאה ה-20. לדידי, אם בנפשו הוא אוהב ישראל או לא אוהד, עומדת לו, כאמור, הזכות הגדולה של מי שדחף ללא לאות למען השלום בין ישראל למצרים. הוא כתב על כך ספר בשם Keeping faith- - לחיות באמונה. הספר כתוב בצורה ציורית מאוד. המחבר מוליך אותנו בין השבילים אשר חיברו את הבקתות בקמפ דייויד, שבו שכנו הישראלים והמצרים. הוא מדבר על מנחם בגין בחום רב. קרטר היה צריך להתרוצץ ביניהם ולהזיע. הרגעים הגורליים נקראים כסיפור מתח, אך לא חסר בו גם הומור מעודן. כה רותקתי על-ידי הספר שכתבתי מכתב לג'ימי קרטר (שכבר לא היה נשיא, כמובן . שיהיה. בול לאמריקה עלה שקל ורבע. להפתעתי זכיתי למענה. לא מידי מזכיר או יועץ אלא מקרטר. "לצבי גיל. המילים במכתב שלך על הספר נעמו לי מאוד ויש להן משמעות עמוקה לגביי. אני שמח שיכלתי להיות שותף להגיגיך האישיים ואני אסיר תודה לקבל את ביטויי התמיכה במכתבך. איחולים לבביים. בכנות. ג'ימי" ( מוביולה – מסע בזמן ובמרחב" 2007). ג'ורג' בוש האב, לא ידוע כחסיד גדול שלנו, גרר את ישראל, את ראש הממשלה יצחק שמיר, לוועידת מדריד. פריצת דרך לא קטנה. לעומתם, ג'ורג' בוש הבן הוא לדעת הכל תומך מסור לישראל, גם מטעמים פוליטיים וגם מטעמים מסורתיים. הוא עמד באופן עקבי לצד ישראל במערכות בינלאומיות, ובהגברת הסיוע הביטחוני כדי לשמור על עליונותה של ישראל, ערך גדול מאוד בפני עצמו. אבל הוא נכשל בשאיפתו וביומרתו בהבאת שלום בינינו לבין הפלשתינים. זאת עובדה. כמעט קונצנזוס בכל הקשור בשטחים גם הנשיאים שפירשו את החלטת 242 של מועצת הביטחון (בעקבות מלחמת ששת הימים) כפינוי "שטחים" כפי שגורסת ישראל, וגם אלה שפירשו "השטחים" בתור כל השטחים הכבושים, כמו צרפת ורוב מדינות אירופה, ההבדלים אינם משמעותיים שכן גם על בוש מוסכם היה שמדובר בכ-95% מן השטחים, ורוב הציבור תומך בכך. לפיכך בנושא הזה אין הבדל גדול בין מקיין ואובאמה. כל מנהיג ישראלי שינסה לראות בממשל רפובליקני כמי שתומך בסיפוח שטחים גדולים לא זו בלבד שתהיה בכך הונאת הבוחר, אלא אחריות כבדה לסכנות הרות אסון לעתיד המדינה היהודית. בדיוק כמי שחושב שבימינו ישראל יכלה לבדד לשכון ובגויים לא להתחשב. אני מקווה שאובאמה יהיה אקטיבי יותר בהבאת הצדדים למזרח התיכון להסדר. כל נשיא, פרו ישראלי כל שיהיה, אינו יכל להתעלם מאינטרסים גלובליים, מדיניים וביטחוניים של ארה"ב. אם יתעלם, הציבור האמריקני ברובו יאלץ אותו להביא מציאות זאת בחשבון, בשיקולים הגלובליים והפנים אמריקניים. גם בנושא הסורי והאירני יחול שינוי בנושא הסורי, הממשל היוצא מנע בפועל התקרבות בין ישראל לסוריה. ובכל זאת, שלא בגלוי, ככה ניתן להניח, הוא איפשר את קיום השיחות בין ישראל לסוריה באמצעות טורקיה, בעלת ברית של ארה"ב. אבל היוזמה הייתה ישראלית. ובמשוואה בינלאומית סוריה מבודדת היא סוריה שיכלה לקלקל, או לסייע בעקיפין לטרור ותמיכה באירן ובחיזבאללה. סוריה לא מבודדת, יכלה לסייע במישרין ובעקיפין בשיפור האווירה המזרח תיכונית. לדוגמה, כינון יחסים דיפלומטיים עם לבנון, כלומר הכרה היסטורית של סוריה בלבנון עצמאית. הפגיעה האמריקנית הצבאית בתחום סוריה (לפי הגרסה האמריקנית למטרת חיסול האחראי על הברחת לוחמים אנטי אמריקניים לעירק), היא רמז גס כלפי עמדתה של סוריה למסתננים משטחה לעירק. גם סגירת השגרירות הסורית בדמשק היא זמנית. אולם להערכתי לא תהיה לו השפעה ארוכת טווח ביחסים בין שתי המדינות, שיבוש שאף מדינה לא מעוניינת בו, לא בראשות מקיין, ודאי שלא כאשר בבית הלבן יישב אובאמה. כמו שהשלום עם מצרים הסיר באחת את המחסום ביחסינו עם מצרים, הגדולה במדינות ערב, ועם ירדן השכנה שאיתה יש לנו גבול ארוך ואינטרסים משותפים - השלום עם סוריה יפתח בפני ישראל את העולם הערבי, אם יבוא אחריו שלום עם הפלשתינים, ולהערכתי בוא יבוא. לפי סדר זה. ובכך צודק אהוד ברק. בשעתו גם מנהיג הליכוד ביבי נתניהו גישש אצל הסורים בכיוון להסדר, והוא ידע במה הדברים אמרוים. אשר למדיניות של ברק אובאמה כלפי אירן (ואני סמוך ובטוח שאם מקיין ייבחר הוא ינהג באורח דומה) שמצדד בדיאלוג קשוח עם אירן. אני בהחלט חושב כי בנסיבות הקיימות זאת הדרך הנכונה. מאמר באתר זה ב-25.12.2005 כלומר לפני כשלוש שנים, נקרא "אירן מסגרת התייחסות אחרת - דיפלומטיה עדיפה על איומיים כוחניים". בהמשך לסקירה היסטורית קצרה ולניתוח המצב, נאמר ברשימה: "מכאן נגזרת המסקנה שרצוי לנהוג באירן באיפוק רב ובמקום ללכת איתה בקרי, לנהוג בה מתינות, אם כי גם בתקיפות סבירה ובמעקב חשדני, ככה שהיא תרגיש גם לא מנודה וגם לא נלחצת שיאלץ אותה להפגין את המאצ'ואיזם הלאומי שלה. ואם אירן תיפתח, תהיה זאת ראשיתה של מהפכת הנגד. מה שעושה תיירות חוצה גבולות, התקשורת והאינטרנט, לא יעשו , לא איומים וגם לא נשק לא קונבנציונאלי. הפרת מאזן כוחות ניתן לתקן על-ידי מאזן כוחות אחר והוא הוכח כמאזן מרתיע. "ישראל במקרה זה חייבת להיות ה"צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים" היא נהנית עכשיו מאהדה בינלאומית רבה בשל צרוף של מדיניות נחרצת נגד הטרור הבינלאומי והצעדים שעשתה ישראל כלפי הפלשתינים בנסיגה מרצועת עזה. וכבר שמענו לא רק מוושינגטון אלא גם מבון מפי הקנצלרית החדשה של גרמניה אנגלה מרקל שגרמניה לא תעמוד מנגד אם לישראל תהיה נשקפת סכנה. . . . . . . . . מילה בזוז שתיקה בתרי, הוא מתכון טוב גם בפוליטיקה. לכך ניתן להוסיף כי הצגת האיום האירני כמופנה בעיקר כלפי ישראל יש בה שתי טעויות בהסברה. אחת. רוח גבית לתעמולה האירנית כלפי הפלשתינים, שהנה האח הגדול מטהרן יהיה מושיעם. שתים. אנחנו עושים את מלאכתם של אותם מדינות ערביות ומוסלמיות שגרעון אירן מהווה איום כלפיהם לא פחות ואולי יותר מאשר כלפי ישראל. "פעם הכל היה נתון לשינוי מלבד היקום. היום מסתבר שגם היקום הולך ומשתנה, וודאי שמה שבתוכו, על הכוכב הקטן שלנו, נתון לשינויים, ואלה חלים עלינו ויחולו בסופו של דבר גם על אירן. ". עד כאן בסוגיה האירנית. " אשר לאזורנו הקרוב, הרי אנו בעצמנו אומרים שזה יהיה הסדר כואב, וברק אובאמה יוכל לעשות מה שקלינטון ובוש לפניו לא הצליחו עם כל רצונם הטוב. נשיא דמוקרטי בבית הלבן עונה גם על המאוויים של רוב יהודי ארה"ב אשר מסורתית, כאמור, מצביעים בעבור המפלגה הדמוקרטית, אף שיש גם יהודים בולטים שתומכים ברפובליקנים ולהם השפעה בבית הלבן. פוליטיקאי שעושה לעצמו, וכל פוליטיקאי עושה ראשית כל לעצמו, ותוך כדי כך, או באמצעותו, הוא משרת את הציבור ואת המדינה, בזירה הפנימית והבינלאומית, הוא לא רק פוליטיקאי טוב - הוא מדינאי. כזהו לדעתי ברק אובאמה בפוטנציאל שלו. זה ועוד. בשביל אסייתים, אפריקנים וקבוצות נאורות באירופה, שחור, אף שהוא חצי לבן, כנשיא ארה"ב - אלה ימי משיח. ואם אלה לא הימים ממש, אזי יש בהם את האלמנט של בשורה. לסיכום. אם יש תקווה להשכנת שלום במזרח התיכון כלו, אובאמה עשוי להיות קטליזאטור רציני מאוד במימוש הבשורה הזאת, החזון הזה. לכן – אובאמה.