|
בית המשפט בהחלטתו קבע, כי לפי הסכם המשבצת בו התקשרה המנוחה נקבע, כי זכויות המנוחה לא היו בנות הורשה. הפסיקה חזרה וקבעה כי זכות בר-רשות, היא זכות אישית ולא קניינית, וכיוון שכך - אינה בת הורשה. לפיכך, לאור סיווג טיב הזכויות המקוריות שהיו בידי המנוחה, צריך לבחון אילו זכויות נותרו בידי המנוחה בעת פטירתה, האם העבירה את הזכויות לנתבע כטענתו, או שמא חזרו אליה הזכויות ונותרו בידה עד ליום מותה, מכח "העברת חוזרת" מהנתבע אל המנוחה, כטענת התובעים.
בית המשפט החליט, לפי הראיות שהונחו בפניו, כי הנתבע ואימו ראו את הסכם ההעברה החוזרת ביניהם כבטל או לכל הפחות ביטלו אותו בהתנהגותם. במשך כל השנים מאז ההעברה החוזרת הוסיף הנתבע וישב בבית אותו בנה במשק, בית שלטענתו נבנה בהשקעה כספית של כ-400,000 דולר. אימו-המנוחה הוסיפה להתגורר בביתה הישן במשק ולא מחתה בידו. ולא רק האם המנוחה לא מחתה על ההשקעה הרבה של הנתבע, גם התובעים עצמם רואים ושותקים. עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי ביחס לביטול העברת הזכויות על-ידי הנתבע, זו נערכה למראית עין בלבד. העובדה שנחתמו תצהירי ההעברה, או אפילו דווח על ההעברה למס שבח אינה מספיקה: בהתאם לתנאי חוזה החכירה אין די בתצהירי ההעברה, ואין ללמוד דבר לעניין זה מחוק המתנה. ההעברה במשק חקלאי כפופה לחוזה החכירה ולתנאיו. לפיכך, העברת הזכויות של בר-רשות אינה מסתיימת בחתימת תצהירי ההעברה, אלא יש חובה לעמדו בתנאי הראשון שמכוחו הוענקו הזכויות, באופן זה, ממועד חתימת תצהירי ההעברה המקורית שבין המנוחה לנתבע בשנת 1980 ועד פטירת המנוחה בשנת 1996, ולמעשה גם עד הגשת התביעה ואף עד מתן פסק הדין, לא היו על שמה של המנוחה זכויות הרשומות במשק או במינהל או באגודה, ואף לא הייתה בפני המינהל כל בקשה להעברת הזכויות. כמו כן, המינהל ואף האגודה, לא נתנו הסכמתם להעברת הזכויות החוזרת למנוחה, כמתחייב מהוראת סעיף 19 ב' לחוזה החכירה הדו צדדי. לפיכך, נתקבלה טענת הנתבע לפיה, הזכויות במשק לא חזרו לאם ואה מוקנות לנתבע.
|
