הם מקוזזים

ליום אחד נדמה היה כאילו חוזר הליכוד אל שורשיו. שיבתו של בני בגין לשורותיו נראתה כמשב רוח מרענן לנוכח ההתמרכזות של הליכוד. וכאשר מהלכות שמועות על שיבתם של רבים וטובים נוספים - עוזי לנדאו, איוב קרא ועוד - מתעוררת בלב רבים התקווה שכהונתו השנייה של נתניהו כראש ממשלה לא תוקדש להמשך ההליכה בתלם אוסלו - גם אם תוך "מזעור נזקים" - אלא לקידום החזון הציוני. אבל, מייד צץ המשקל שכנגד, זה שמאזן את בני בגין, כדי שחלילה לא יהיה חשש שמא הליכוד הוא מפלגת ימין. ואמנם, מול בני בגין הוצב דן מרידור, האיש שבעבר כבר נטש את הליכוד ועבר למפלגת המרכז, האיש שדעותיו כדעותיה של מנהיגת השמאל ציפורה לבני, שדעותיה כשל המושחת בראשי הממשלות אהוד אולמרט, שדעותיו שמאלה ממרצ, שמתגלה כבובה מטעם שלום עכשיו, התנועה הקיצונית המנווטת את מדינת ישראל אל התהום. כאשר סורגי הכלא מאיימים לסגור עליו, מה לא יעשה האתרוג אולמרט כדי להכשיר את הקרקע לקראת חנינה מאת נשיא השמאל? בכלל, נראה שמדיניות הסיפוח של נתניהו מתאפיינת באיזון קדוש: דן מרידור מקזז את בני בגין, עוזי דיין מקזז את עוזי לנדאו, אסף חפץ מקזז את משה פייגלין, וכך הלאה. במילים אחרות, הם מקוזזים. כל ספן נוסף בספינת הליכוד מקוזז על-ידי ספן בצידה השני של הספינה: משוט מימין, משוט משמאל, משוט מימין, משוט משמאל. בניגוד לדעת פרשנינו האחידים כאילו הליכוד פנה ימינה, הליכוד מקפיד על היותו מפלגת מרכז. ועוד: בני בגין משמש כקישוט למפלגת המרכז, כדי לקרוץ למצביעים ימניים. לעומתו, דן מרידור משמש כשותף של נתניהו למשא-ומתן מול גורמי חוץ בעניין תהליך ה"שלום" המסוכן, שאין לו ולא כלום עם שלום ללא מרכאות. כאשר זו חלוקת התפקידים בין בגין למרידור, משקלו של מרידור רב ומעיק יותר. כאשר הליכוד ממורכז ומקוזז, כאשר ליברמן ומפלגתו מצדדים בהקמתה של מדינה פלשתינית ואף בהעברת אזורים בתוך ירושלים ובתוך ישראל לתחומה, כאשר המפלגה הדתית-מסורתית (מד"ם) מניחה בקרן זווית את המאבק להצלת ארץ ישראל מציפורני המדינה הפלשתינית, רק מפלגת התקווה נותרה כנושאת הדגל של התקווה הציונית.