פרשת ויֵרא מציגה את אברהם אבינו בִּפעולה כמנהיג בעל שיעור קומה לאומית. היא משרטטת את דיוקנו של אברהם כמודל וְכַאֲבִי הזהות היהודית, כדמות מנצחת בעלת מידות טובות; רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים המאפיינים מבחינה גנטית את העם היהודי.
אברהם הזקן, כְּבֶן המאה, החולה בעקבות ברית המילה שעבר, בחום היום מפגין זריזות במצוות הכנסת אורחים, הפותחת את הפרשה, כשהוא טורח בגופו לכבד אותם ומכין עבורם את מיטב המעדנים. אותה זריזות מאפיינת את אברהם בעקידת יצחק בסיום הפרשה.
סמל העקידה
כמי שמגלם את העם היהודי לדורות אברהם אבינו עובר לקראת ייעודו מבחן חישול עצמי, הבא לידי ביטוי בסדרת ניסיונות שהקב"ה ניסה אותו, ואשר בהם עמד בכבוד והפגין נאמנות ואמונה בה' ללא סייג וגבול. כך למשל, לאחר שנצטווה על-ידי ה' לעזוב את ארץ מולדתו חרן, אל מסע נדודים בארץ ישראל, הוא נדרש לעזוב גם אותה, בעקבות רעב כבד השורר בה, ולרדת מצריימה. אך דומה ששיאה של סדרה זו הוא בניסיון העשירי של עקדת יצחק. אין ספק שעקידת בן לכאורה סותרת לא רק את הטבע האנושי בכלל, ויֵצֶר האבהות בפרט, אלא גם את הבטחת ה' המובהקת "כי ביצחק יקרא לך זרע", לכונן את העם היהודי מבנו יצחק. אין פלא אפוא שהפסוק האריך בתיאורו של יצחק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת...", לא כְּסרט מתיחה אלא כדי לתת לאברהם שכר על כל דיבור ודיבור.
עקידת יצחק שהייתה אקט סמלי בלבד, אך לא אקט ממשי, הפכה לסמל של הקרָבָה יהודית, על מזבַּח שנאת העמים לאורך הדורות. אברהם אבינו לקח בידו את האש, המסמלת שריפת יהודים על קידוש השם בכוּר ההיסטוריה, העלאתם על מוקד האינקוויזיציה בספרד ושריפתם בכבשני הגז בשואה. המאכלת מסמלת את שחיטתם על-ידי אוייבינו, והשה (האַיִל) את עם ישראל שזאבֵי העמים מבקשים לטורפו תמיד.
מֵעֵבֶר לכך, הקב"ה שציווה להעלות את יצחק לעולה, אך לא לשחוט אותו, רָמז באקט העקידה על היכולת הרוחנית הגבוהה שיהודים כִּבְנֵי אברהם, הן כפרטים והן כציבור, מסוגלים להגיע אליה. העקידה משקפת בבהירות לאיזו מדרגה גבוהה הם יכולים לחתור במלחמת היֵצֶר ומשמשת אפוא מדד לסולם השאיפות והערכים הנדרש והאפשרי מבחינה אישית ולאומית כאחת.
מטרה נוספת של העקידה, החוזרת כמוטיב-מַנחה בתפילות ישראל, ובמיוחד בקטגוריית הזכרונות של תפילת מוסף בראש השנה, יום הדין, היא ללַמד זכות על עם ישראל בפרט ובכלל, ולשַמש בעֶמדת הסנֵגור המציל אותם מגזֵרות קשות.
אמונה ללא דופי
על-רקע אמונה צרופה זו, אשר ה' מעיד עליה שהיא ללא דופי "והאמין בה' ויחשבֶיה לו לצדקה", ראוי לתמוה על מספר התרסות הנראות לכאורה כפגם באמונה. בפרט שבמבחן ההשוואה עם משה רבנו, המתריס כלפי הקב"ה: "למה הרֵעותָ לעם הזה" משַמש אברהם, כפי שהוא מצטייר בעיני ה', מודל של אמונה תמימה.
כבר בפרשה הקודמת, לך-לך, תגובת אברהם להבטחת ה' כי יירש את הארץ "במָה אדע כי אירשֶנה", אומרת דרשני. האומנם אברהם אבינו, המאמין הנצחי, מפקפק בדברי ה' ומבקש ממנו אות כדי לאַמת את ההבטחה? בוודאי שלא. זהו דפוס תגובה האופייני לצדיקים בכלל, ולאבות בפרט, החושבים בסטנדרטים רוחניים גבוהים. ברוב ענוותם סבורים הם כי אינם ראויים לחסדי ה' בגלל חטאיהם.
ואם הם בכל זאת מקבלים שכר משָמיִם, הם חוששים מפני מיעוט זכויותיהם. אף אברהם בעקבות הבטחַת הצאצאים, למרות השתתפותו הקטלנית במלחמת ארבעת המלכים, כדי להציל את לוט משוביו, סבור היה כי השכר עלול למַעט את זכויותיו, וכי אינו ראוי אפוא לרשת את הארץ. לפיכך הקב"ה כרת עימו את ברית בין הבתרים, המסַמלת את הצורך בהקרבה אישית של רצונות ומאוויים פסולים כדי להתגבר על חטאים ולהגיע לרמה מוסרית גבוהה בקיוּם המצוות. חשש דומה ליווה את יעקב האִם הוא ראוי להינצל מעֵשיו,כפי שהתבטא בכלל מאוחר יותר מרוב ענווה "קטונתי מכל החסדים אשר עשית עִמדי", מוטיב אופייני כאמור לכל הצדיקים.
גם בפרשתנו מהדהדת שאלתו הרועמת של אברהם לה', העומד להשמיד את סדום המושחתת: "האף תספה צדיק עם רשע?!". אין ספק שאברהם אבינו, הצַדיק האולטימטיבי, אינו מערער על דרכי ההשגחה העליונה. נהפוך הוא. בעוד שנוח חי בדל"ת אמותיו הפרטיות, ומתבצר בתאו המשפחתי בתיבה שבָּנָה, מפגין אברהם המנהיג אחריות ציבורית ומבקש, תוך התבטלות אישית "ואנוכי עפר ואפר", ללַמד זכות עליהם, כדי למנוע חילול ה' בעקבות השמָדת הצדיקים שבהם, כשהתברר בסופו של דבר כי "הצדיק" היחיד בסדום היה לא אחֵר מאשר לוט שניצַל.
מעניין לבחון את אִזכור המילה צדיק בתורה, הנאמרת בהֶקשר ספציפי מאוד, לגבי נוח, יוסף ובסדום. המכנה המשותף ביניהם הוא שלא הושפעו מסביבתם הרעה ועמדו בניסיונם הקריטי בכבוד. כך נוח בדור המבול, יוסף הצדיק במצרים, בעיקר בפרשת אשת פוטיפר, ובדיעבד לוט שלא הושפע ממעשי סדום. אך לא האבות, לא משה רבנו ואהרן, לא דוִד המלך ולא הנביאים זכו לתואר כבוד זה שהיה ככל הנראה במקרא בעל משמעות מיוחדת.
