המושגים הוותיקים "ימין" ו"שמאל" לקוחים מאירופה של פעם, אבל מזמן איבדו את משמעותם המקורית. בארץ הם משמשים כבר שנים רבות בהקשר המדיני יותר מאשר בהקשר החברתי-כלכלי. ההבדלים בתחום החברתי-הכלכלי נעלמו כלא היו: מי שנחשב למנהיג הימין הכלכלי (נתניהו), מי שעדיין טוען למנהיגות השמאל (ברק) מתגורר במגדלי אקירוב, ואפילו שר האוצר (בר-און) בממשלת אולמרט-לבני - שלושתם דוגלים באותה תפישה כלכלית, ואין זה המקום לדון באיזו מידה היא נכונה.
ובתחום המדיני: השמאל דגל במשך שנים בתפישה של שטחים תמורת שלום. גם אחרי שהתפישה קרסה והסתבר שמדובר למעשה בשטחים תמורת טרור, המכנה המשותף של אותו זרם פוליטי המתקרא בהתנשאות "מחנה השלום" איננו עוד שלום - חלום רצוי, אם כי בלתי אפשרי בימינו - אלא השאיפה להקמתה של מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל המערבית. בהקשר זה, המטרה מקדשת את האמצעים, הליברליזם והנאורות נעלמים, וטרנספר שאסור לעשות לערבים מותר ורצוי לעשות ליהודים. קביעת אזורים בארץ אחרת כלשהי כאסורים למגורי יהודים היו מוגדרים על ידינו בצדק כאנטישמיות גזענית. כאשר התופעה מתרחשת בארץ ישראל ראוי לקרוא לה אוטו-אנטישמיות.
מנגד, הימין דגל בארץ ישראל השלמה - מושג מעוות, כי הוא התייחס רק לחמישית המערבית שלה, ממערב לירדן - אבל למרות שמדיניות השמאל (אוסלו) כשלה, היא אומצה למעשה על-ידו. שטיפת המוח שנעשתה במשך שנים כאילו מדינה פלשתינית היא תנאי לשלום, נגסה באותו ימין עד שאיבד את זהותו והפך למפלגת המרכז של פעם.
ממשיכים בקיזוזים
הליכוד הממורכז, זה שכבר אינו מעז להצביע על הסכנה שבהקמתה של מדינה פלשתינית, מתאפיין באיזון קדוש: דן מרידור מקזז את בני בגין, עוזי דיין מקזז את משה פייגלין, וכך הלאה. במילים אחרות, ה-ם מ-ק-ו-ז-ז-י-ם. כל ספן נוסף בספינת הליכוד מקוזז על-ידי ספן בצידה השני של הספינה: משוט מימין, משוט משמאל, משוט מימין, משוט משמאל. בניגוד לדעת מקהלת הפרשנים בתקשורת כאילו הליכוד פנה ימינה, הליכוד מקפיד על היותו מפלגת מרכז.
תופעה דומה קרתה גם בישראל ביתנו: אביגדור ליברמן, מי שדוגל בהקמתה של מדינה פלשתינית - שאיתה הוא מתכנן חילופי שטחים ואוכלוסים - מקוזז על-ידי עוזי לנדאו, מי שלפחות עד אתמול התריע בצדק מפני הקמתה של מדינה כזו.
ערב הבחירות ראוי אם כן לרענן ולחדד את השיח הציבורי. לא עוד ימין ושמאל, אלא: יש מי שדוגל בהקמתה של מדינה פלשתינית גם ללא שלום ותוך כדי ביצוע טרנספר ליהודים, יש מי שמגמגם בנושא זה וקיזוזו אומנותו, ויש מי שקורא את המציאות, שם את אצבעו בסכר מול הנחשול המאיים, ואומר בפה מלא שמדינה כזו היא סכנה, היא סוס טרויאני שיתגורר לצדה של מדינת ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. מול אחידות המחשבה - מגובה על-ידי מערכות התקשורת והמשפט - בדבר נחיצותה של מדינה פלשתינית צריך שיהיה העוז לומר בקול צלול: או מדינה פלשתינית, או שלום. לא ניתן לרצות גם את זה וגם את זו.
15 שנות אוסלופוליס, מאוסלו ועד אנאפוליס, לרבות מלחמת אוסלו והגירוש מרצועת עזה שהוכיח איזו מלחמה נובעת מהקמת מדינה לאוייב, חייבות להוביל למסקנה זו. מנהיג שמאל ידוע טבע פעם את הסיסמא: עוז לתמורה בטרם פורענות! היום חייבת להיות תמורה הן בחלוקה הבין-גושית שאבד עליה הכלח והן בתפישה השגויה כאילו אין שלום בלי מדינה פלשתינית.
