שני דברים צדו במיוחד את העין בכניסה לישיבת מרכז הליכוד ביום ראשון. האחד - שלט חוצות ענקי שנשא את תמונת יו"ר קדימה וה"סיסמה": "ציפי לבני - מה שטוב למדינה". השני - נערות שתחבו לכל מכונית קופסת סוכריות נושאת תמונת אחת המתמודדות לכנסת מטעם הליכוד.
אשר לשלט-החוצות: כמוהו מתנוססים למכביר בימים אלה בדרכי ישראל. מיליוני שקלים נשפכו על הפרסום הנבוב הזה, בסגנון כמעט סובייטי; שלט שאינו אומר כלום - כשם שהגברת נשואת השלט אינה אומרת דבר-טעם כלשהו בכל הזדמנות שהיא נדרשת לפצות פיה.
היא אומנם טוענת לכתר, רוצה, אוי כמה רוצה, להיות בקרוב ראש הממשלה, אבל איש אינו יודע דבר על רעיונותיה ועמדותיה. ככה היא רוצה להנהיג?
השלט, עלבון לשכל, הוא עוד הפקה זוהרת מבית היוצר של אדלר-את-ארד, שניים שחושבים כנראה - מאז ימי שרון העליזים - ש"המדינה זה אני", כלומר של "פורום החווה". בינתיים עוד "מכה" כספית נאה עשו לביתם.
צודקים, האדלרים. אין לבוא אליהם בטענות. הם הרי מקבלים יד חופשית מידי פוליטיקאים, שגם בימים אלה של מיתון, פיטורים, קיצוצים וצימצומים - יש להם די והותר מזומנים כדי להציף את ערי ישראל בכרזות-ענק שאומרות: "תראו, אין לי מה לומר, ולכן הבה תבחרו בי"...
השלט הזה, שקיבל במעין התרסה את פניהם של חברי מרכז הליכוד הבאים בשערי גני התערוכה בתל אביב, הוא פרסומת מנקרת עיניים (עם הכנסה נאה בצידה) למפרסם ו"אוי לבושה" ללבני. הוא יותר מועיל למפרסמים ומזיק למפורסמת. המסר שלו בראנז'אי, שציפי לבני היא חלק ממנה. ואגב, כדי שיהיה מדוייק יותר, חסרה בו מלה שלא מופיעה במקור: "מה שטוב למדינה - הפלשתינית"...
יש לקוות שהליכוד, כמו גם מפלגות אחרות, יפקידו פחות מקדימה של לבני, את עתידן בידי משרדי פרסום יהירים, שמטמטמים לנו את השכל, שמשחיתים את השפה העברית והופכים את העם היושב בציון לנבוב ולריקני.
ובאשר לסוכריות: הן הזכירו נשכחות, את מרכזי הליכוד הנודעים לשמצה משנים עברו, עם הגרעינים, מחזיקי המפתחות, עטים ושאר פינוקים ומתנות שהרעיפו המתמודדים, בוודאי בעלי הון שביניהם, על חברי המרכז. אז נכון שהפעם, ב-8 בדצמבר, הבחירה היא בקרב מאה אלף מתפקדים (באזורים הבחירה היא בקרב אלפים בודדים), הפעם קשה לפנק את כ-ו-ל-ם, אבל חברי המרכז הם הגרעין הקשה בקרבם, ועדיין הם הגורם המשפיע ביותר.
האם הם זקוקים לסוכריות כדי להשתכנע ולתמוך במועמדת בעלת אמצעים? האם ממתקים זה מה שיקנה את לבם? מסופקני. על אחת כמה וכמה כאשר ראיתי מצידה השני של הקופסה, כי הסוכריות בטעם פרי הדר הן מתוצרת... גרמניה! איזה חוסר-טעם לאומי.
גם אם הקווים המפרידים בין המפלגות הגדולות קצת היטשטשו, דומה שהבחירות הקרובות יהיו יותר אידיאולוגיות מקודמותיהן. השאלה היא בעצם, מי תוותר פחות מהאחרות, מי תעמוד איתן יותר על משמר זכויות העם. האם יש למישהו ספק מהי התשובה?
אלה הן בחירות שנותנות הזדמנות גדולה למחנה הלאומי לנצח - ובגדול. וזאת - לאור הכשלון הגדול של ממשלות שרון ואולמרט, עם שרת חוץ שעשתה אפס בכל התפקידים שמילאה, ולאור הבריחה ממפלגת העבודה ההופכת לשחקן מישנה על המגרש ב-10 בפברואר.
הליכוד, אף שקלט לשורותיו כמה אישים-מתמודדים שבינם לבין המצע הברור שלו אין ולא כלום, עודנו יותר לאומי-אידיאולוגי מכפי שנדמה, בעיקר עם הסיעה הנוכחית שלו )"12 המופלאים" שהלכו במדבר האופוזיציה), עם הבן-יקיר-לי בני בגין, ועם המצטרף הגדול מכולם, משה (בוגי) יעלון. זוהי בפוטנציה מפלגת-שלטון מובהקת, שביכולתה ללכד סביבה את כל גוש הימין המתעצם.
מנגד, הליכוד הפסיד במפתיע את אחד מטובי בניו, ד"ר עוזי לנדאו. זוהי נטישה מעציבה, בלתי מוצדקת, אבל יותר מובנת מנטישת לבני, בוים והנגבי בזמנם לעבר מחוזות השמאל. שלא כמותם, עוזי לפחות לא החליף עקרונות. יש סיכוי גדול ורצון רב, שלאחר הבחירות נראה אותו מכהן כשר בממשלת נתניהו, מחזק בה ובמדינה את המימד הלאומי.
כי מה שטוב באמת למדינה, בשפל המדיני, ביטחוני ומוסרי שאליו נקלעה, זוהי ממשלה אחרת, שאפשר כבר עתה לראות את מרכיביה המפלגתיים ופניה האנושיים. ממשלה שיש הרבה ציפיות ממנה. ממשלה שלא תחלק סתם-ככה סוכריות להמונים, בדמות הבטחות שאין להן כיסוי. ממשלה שתנקה את הרחובות מפשיעה ותבטיח את הגבולות ממתקפה.
