מדינת הפשע כבר כאן. מה כבר לא נֶאֱמַר על כנופיות הפשע, גיבורי התרבות החדשים, המדשדשים בַּאֲבַק כוכבים, משתכשכים בַּבִּיצָה האוּרבנית, והם חברים מבוקשים במועדון הסלבריטאים הנוצצים?
איך זה קרה לנו? מדוע בִּמְקוֹם לדחות את העבריינים בִּשְׁאָט נפש ולהוקיעם מהחֶברה, הם הפכו לכוכבים מבוקשים בעיתונים וּמֵעַל כל מָסַכי הטלוויזיה? אין ספק, זו לא רק זכות הציבור לדעת את האוייב, לפַחד ממנו וַחֲמוּשים בַּמידע המתאים - ללמוד את דרכי ההתגוננות מפניו.
כלל ידוע הוא כי אִם יש ביקוש - יש הֶצֵּעַ. העיתונים מוֹכרים את מה שהקוראים קונים. הציבור מבקש יותר אֶקשן ורוצה דם, וּכלי התקשורת מסַפקים את הסחורה. התשובה לַשאלה, מדוע כנופיות הפשע מביאות רייטינג ומעלות את אחוזי הצפייה והקריאה, נעוצה אפוא, כמו תמיד, בַּפסיכולוגיה האנושית.
החיים בסרט
סוד הרייטינג הנצחי של מלחמות הפשע טמוּן, כפי שניחשתם, באותו פסוק קלאסי של התורה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". היצר הקמאי, המיתולוגי והאוניברסלי, המניע את האנושות מִשַׁחַר ימיהָ, באופן תת-מוּדע, הוא העומד מאחורי הרייטינג וּמוֹשך בחוטיו המיסתוריים.
מתברר שכוכבי-העל של ארגוני הפשע, הצוברים שעות מסך - משמעיה אנג'ל ועד המלך הבלתי מעורער, יעקב אלפרון שחוּסל לאחרונה - עושים לַצופים את זה. הם מעלים את האדרנלין בדם, ותוך כך מעוררים באדם סוג של קַתַרְסִיס - טיהור של יצרים אפלים המקננים בו ומבקשים להם ביטוי במוחו הקרימינלי חֲסַר המנוח. הנורמות החברתיות ותהליכי הסוציאליזציה מרסנים את קיומם.
אותו עבריין קטן, המסתתר בכל אדם, וה"עולם התחתון" הֶחבוי בעולמו הנורמטיבי, הוא המניע לִצפייה בסרטי מלחמה ובדרמות של פשע המוצצים הרבה דם. למרבה הצער, עולם הפשע מציג את החיים בסרט ואת המציאות העולה על כל דמיון. היצרים הבסיסיים של האנושות - כבוד, הון ושלטון, מגוּלמים בִּדְמוּת הסצינות של עולם הפשע, ודמי החסות והסחטנות של המאפְיה. חז"ל כבר הצביעו על כך כי התאווה, הקנאה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם. הפנטזיה הקרימינלית האנושית מתממשת אפוא בעיתונות הפלילית, הצהובה, המשמשת מראָה ליצרינו העֲלוּמִים, וַאֲשר צובעת באדום את מָסַכֵּי הטלוויזיה ואת הלחיים של המדינה.
נקמת האזרח הקטן
סיבה אפשרית אחרת לַתופעה, היא שהעולם התחתון, שמעֲמדו שוּדרג לעולם הזוהר, משַקף את המחאה הבלתי מוּדעת של האזרח הקטן נגד המִמסד הצבוּע והמושחת, החי חיי פאר בחלון הראווה של המדינה וחולב את הקופה הציבורית.
במקרה הטוב, הפוליטיקאים, נציגי הממסד, מציגים את עצמם כשליחי ציבור, הפועלים בְּשֵׁם אידיאולוגיה, בעוד שאינם אלא הנציגים הבלעדיים של כִּסְאָם. זכוּר המקרה של האופנובנק, שודד הבנקים המיתולוגי, שהיה חביב הקהל וזכה לגלי אהדה של הציבור הרחב. אין ספק שהייתה זו נקמה גלויה רוּבין-הוּדית נגד ראשי הבנקים העשירים, הסוחטים את כספי הלקוחות בריביות ובעמלות גבוהות. אם מחאה זו הייתה בגדר פוליטיקל-קורקט, הרי המאפְיה הבלתי ממסדית נותנת ביטוי ליצרים הבלתי לגיטימיים, ומשַקפת את הנקמה הקטנה והמתוקה של הציבור בַּממסד.
