כאשר בוחנים את משמעות הצהרת הכוונות המדיניות של אהוד אולמרט, כוונות שאותן הוא משחרר לתקשורת הצמאה לנבואות "השלום הנצחי והנסיגה הכמעט מוחלטת לגבולות 1967"" שלו, אין מנוס מן המסקנה הברורה כי המיקום הפוליטי הנכון לאיש הזה, שבאופן זמני בלבד עדיין יושב על כס ראש הממשלה - הוא קצת שמאלה ממרץ. ואולי טוב תעשה צמרת מרץ בשיתוף הוגי הדעות הרוחניים שלה כמו עמוס עוז ושות' - אם תמשח לעצמה כמלך דווקא את אולמרט. על-פי תפיסת העולם של מרץ אולמרט בהחלט יכול להיות, בתקופת הבחירות הסוערת הצפויה לנו, האיש הנכון במקום הנכון. ואולי מן העמדה הזו, שתייצג בין 5 ל-7 מנדטים בציבור, יוכל אולמרט לנסות ולממש את חלומו ולהתחיל את מסע ה"קאמבק" שלו אל ראשות הממשלה, המשרה הרמה שממנה נזרק בבושת פנים.
לכל אלה שעלולים לחשוש, כי ירדתי מדעתי וכי אני עוסק בתעתועי דמיון - אני מציע לקרוא בהארץ (23.11.08) - העיתון שהינו נושא דגל האתרוג של תומכי "השלום בכל מחיר" - את כתבת הפרשנות של אלוף בן בכותרת "היכונו לקאמבק".
כל מי שקורא את הארץ יודע כי אלוף בן ניזון בדרך כלל ממקורות מידע טובים וכי בדרך כלל אינו הופך את הרהורי ליבו או תקוותיו האישיות - לכאילו-מידע עובדתי. מן הטעם הזה ניתן להסיק כי אם הוא כותב, מפי "אנשים שפוגשים את ראש הממשלה", כי אולמרט משוכנע כי במועד כלשהו בעתיד הוא יחזור לשלטון - יש להערכות האלה על מה לסמוך.
אלא שאליה וקוץ בה. לאולמרט מותר לחשוב ככל שיחפץ. הוא יכול לצייר סביב תדמיתו תמונה וירטואלית שלפיה איבד את השלטון "בגלל קומבינה מלוכלכת של שוטרים ופרקליטים רשעים ופוליטיקאים תככנים", כפי שכותב אלוף בן. מותר לו גם לשכנע את עצמו - ואולי גם את קוראי הארץ - כי כל החקירות הלא מעטות נגדו "יסתיימו בלא כלום" וכי בסופו של דבר שמו יטוהר מן התואר של "לא ראוי להנהגה" שדבק בו והוא יוכל לסלול את דרכו בחזרה לצמרת. הצרה של החשיבה מן הסוג האולמרטי הזה היא אחת: קיים פער תהומי בין המציאות לבין שאיפות הלב.
את האמת על פרטי החקירות הפליליות נגד אולמרט - החל מפרשת "ראשונטורס" דרך מעטפות הממון של טלנסקי - יודעים היטב בכירי החוקרים המשטרתיים והפרקליטים המלווים ומנחים את החקירה. רוב אנשי המקצוע האלה, העושים מלאכתם נאמנה לילות וימים, מעריכים, על-פי חומר הראיות שכבר מצוי בידיהם, כי לא יהיה מנוס מהגשת אישומים פליליים נגד האיש המבקש לחזור לשררה. יחד עם זאת ברור לכל המבקשים לטהר את מחנה השחיתות, כי מהשלב של הגשת גיליון אישום עדיין ארוכה ורבה הדרך עד להרשעה. שהרי ברור כי אולמרט ישכור את שירותיהם של מיטב הפרקליטים כדי שיגנו עליו ואולי אפילו יהיו שופטים שלא יחמירו עימו על בסיס הטיעון שבוודאי יושמע בין כתלי בית המשפט, כי "בלאו הכי כבר נענש כאשר סולק ממשרתו הרמה".
סביר להניח כי אם וכאשר יוגש גיליון אישום נגד אולמרט יזכה משפטו לסיקור תקשורתי רחב ביותר והדיווח על כל פרטי הפרטים של העדויות יזכה לכותרות מרעישות ויוטמע לעומק ובמשך זמן רב בתודעתו של הציבור. על בסיס ההערכה הזו ניתן לומר כי נתיב הייסורים שבו ימרטו התביעה והתקשורת את נוצותיו הגאוותניות של אולמרט עתיד להוביל לשני מסלולים. האחד: אולמרט יורשע ובית המשפט יקבע כי המדובר בהרשעה שיש עמה קלון. המסלול השני: אולמרט לא יורשע בגלל "חוסר הוכחות מספיקות" ויזכה לשחרור מן הקלון. אלא שכמו בסיפור התדמית השלילית שדבקה בו עם שמיעת העדויות של טלנסקי - כך תעטור את ראשו גם עטרת קוצים של כל ה"לכלוך הצהוב" שייחשף ויוטמע בתודעתו של הציבור.
כדי להיבחר לראשות הממשלה יצטרך אולמרט לעמוד בראש מפלגה שתזכה במירב המנדטים בבחירות כלליות שייערכו אי שם בעתיד. אם הרשעתו תסתיים בקלון - ברור כי אולמרט לא יוכל לממש את משאלת ליבו. ואם לא יורשע בהליך המשפטי קשה מאוד להניח כי קיימת בישראל מפלגה תאבת-שלטון שתסכים להציב בראשה אדם שהוביל את ישראל לתבוסה ב"מלחמת לבנון השנייה" כשהוא גורר אחריו מטען כבד ביותר של תדמית ציבורית שלילית ביותר.
לאולמרט מותר לחלום. חלומות נעימים לך אדוני ראש הממשלה המכהן, עדיין. בינתיים המדובר רק בחלום. אני משוכנע כי כל אלה שתרמו את תרומתם הציבורית החשובה להדחתו של אולמרט מקווים בכל ליבם כי לא מדובר בחלום בלהות אלא רק בבדיחה גרועה.