מאמיניו החרדים של הרב עובדיה יוסף – והם לא מעטים - רואים בו מעין קדוש מורם מעם המביא להם, מעת לעת, במסגרת הדרשות שהוא נושא בבית הכנסת שלו, "דברי אלוהים חיים" בפרשנות אקטואלית-עכשווית המובנת לכל אדם. מסיבות בלתי ברורות יש מי שדואג להדליף לתקשורת את הדרשות של הרב, בעיקר בשעה שכלולות בהן התבטאויות המעצבנות את הציבור החילוני.
דוגמא ל"אימרת שפר" מן הסוג הזה נחשפה בתקשורת כאשר העם היושב בציון זכה לשמוע מה דעתו של "הראשון לציון" יוסף על ציבור העוסקים בהוראה, אותו הגדיר בתואר המפוקפק "מורים חמורים". בדרך הטבע זכה התואר הלא מחמיא הזה לתגובות נזעמות מן המחנה החילוני. הגדיל לעשות "מגן המורים", שר החינוך לשעבר יוסי שריד, שכתב ('הארץ' 24.11.08) על הרב עובדיה, ללא מורא וללא משוא פנים, כי "גם הוא (הרב) בחמורים".
כל מי שמבקש לשפוט את דבריו של הרב עובדיה חייב להבין כי הוא ואנחנו, החילונים, ניזונים ממקורות תרבותיים אחרים. עולם המושגים שלנו שונה באורח יסודי מעולם המושגים שלו. כדי לנסות ולהבהיר מה התהום המושגית המפרידה בין עולמו הדתי-אמונתי של הרב לבין עולמנו החילוני, אציג את הדברים בדרך שתתאים גם לעולם מושגיו של הרב עובדיה. ובסופו של דבר אבהיר לרב מדוע הוא שוגה כאשר הוא טוען כי המורים חמורים.
חמוריו של משיח
עובדי אדמה היו אבותינו ומן האדמה ופריה - בא מטה לחמם. הם ידעו מהי דרך הנשר בשמים ומה משעולו של הבקר הרועה בשדותיהם, הם הכירו את עץ השדה ואת פריו, מה דינה של ביצת התרנגולת שנולדה ביום טוב ומי נותן לשכווי בינה. הם חיו את חייהם, חלמו ואף הגו דברי אלוהים חיים, שנבעו כמעיין המתגבר מתוך עולם המושגים השאולים מעולם החי והצומח. ומן המלים שצמחו להם, ומן הדימויים שהפריחו את שפתם, הם כתבו את ספר הספרים, את התלמוד ואת האגדות היפות שבעולם.
מעשה נסים עשה אלוהים לאבותינו כאשר דאג לכך שקומץ קטן של תלמידי חכמים יקדיש את חייו, מדור לדור, במשך אלפי שנות גלות, כדי לשנן את המסורות העתיקות, לדוש בהן, להפוך בהן עוד ועוד, למצוא להן פירושים חדשים ועדכניים, כדי שלעולם לא ייעלמו בתהום השיכחה הגותו ועולמו הרוחני של העם היהודי. מה הפלא, אם כן, שגם היום, כאשר צוללות גרעיניות משייטות במעמקי הימים מסביב לעולם, לוויינים מגביהי מסלול מקיפים את עולמנו במהירויות מסחררות ומנהלים את חיינו, ואף בני תמותה נחתו על הירח וחזרו ממנו בשלום – עדיין חיים ונושמים אותם מתמידים המשננים את תורת ישראל ועולמם הרוחני בנוי ומתקיים על-פי אותם מושגים נשכחים-כמעט של העולם החקלאי העתיק.
גם הרב עובדיה יוסף, תלמיד-חכם-עילוי לדברי מאמיניו, ממש בור סוד שאינו מאבד אף טיפה מתלמודו, הוא חוליה אחת בשרשרת של אותו קומץ נוטרי התורה. מבחינה פיזית הוא חי כאן ועכשיו, איתנו, בעולמנו המופלא והמרתק, אך מבחינה רוחנית עולמו שונה משלנו. גיבורי חלומותיו והגותו אינם אלא זיכרון האגדות הבלתי נשכחות, דימוייו לקוחים מן ההיסטוריה הרחוקה של עבודת האדמה. רגליו אומנם שתולות בקרקע המציאות אך חזונו מרחף בעולמות רחוקים שהיו ואינם עוד. הפער הזה בין ה'עכשיו' לבין ה'אז' מעורר בציבור הישראלי החילוני השתאות נוכח מה שרבים מכנים 'חרפות וגידופים' שמשמיע הרב בדרשותיו. ולא היא. כל מה שעושה הרב עובדיה הוא מה שעשו אבותיו ואבות אבותיו כאשר ביקשו להסביר לציבור שוחרי פניהם ודעותיהם את הוויות העולם הזה על-פי מה שלימדונו אבותינו.
מספר דוגמאות לעולם הדימויים החקלאיים המשמשים את מסורות העבר בפיהם של נוטרי התורה לדורותיהם יכולות להבהיר את המוזרות-לכאורה, אולי את ה'קללתיות', הטמונה בדברי המוסר שמטיף הרב עובדיה לקהל מאמיניו.
חמור חמורותיים – אינו אלא דימוי לשוטה מופלג; חמור נושא ספרים הרי הוא מי שמרבה לרכוש ספרי חכמה מבלי שיבין בהם דבר והוא בור כשהיה; כתרנגול בבני אדם – משל למי שאינו מבין את מה שמתרחש ממש לנגד עיניו; ביצה שלא נולדה – כינוי לדבר שלא בא לעולם וכל כולו רק עורבא פרח; כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו, במשמעות של המקור טוב מתחליפו; ככלב ששב על קיאו – הרי זה אותו אדם שחוזר על מעשה איוולתו; בהמה בצורת אדם – כינוי של גנאי וזלזול במי שמנסה להיות מה שאיננו; נחש – כינו לאדם עירום ונוכל, מסית ומדיח; עז עיוורת הפוסעת בראש העדר – מנהיג שאינו יודע לאן הוא מוביל את עמו; ועוד כהנה וכהנה אמרי שפר שמקור כולם ביחסים המיוחדים שבין האדם לאדמתו ובין האיכר לבהמתו.
עד כאן באשר לעולם המושגים שממנו שואב הרב עובדיה את חכמתו. אבל כאשר הוא מדבר על חמורים, כנראה שכח כבוד הרב את מה שבוודאי למד ושינן היטב והוא כי לחמור, מכל הבהמות, תפקיד חשוב בימות המשיח. שהרי ידוע לכל אדם כי המונח
"חמורו של משיח" הוא כינוי לחמור, שלפי האגדה ירכב עליו המשיח בבואו לגאול את העולם מסבלותיו באחרית הימים. ואם כך הרי ברור כי למורים-החמורים דווקא יש תפקיד חשוב בגאולה המשיחית העתידה לבוא עלינו לטובה באחרית הימים.
האם יתכן כי הרב עובדיה בכלל התכוון לברך את המורים ולא לקללם?
לנו, החילונים, קשה להבין את "הראש" של הרב עובדיה. אבל אני מניח כי אילו היה מסביר לנו בעולם המושגים שלו את המונח "דרך גבר באשה" ומשמיע לנו אמרי הגות תורניים הקשורים, דרך משל, באברי הרבייה של הזכר והנקבה, הוא היה נשמע לנו כמו אחד "משלנו". ואז, אולי, היינו מבינים אותו.
