ניצבים אנו בתחילתה של מערכת בחירות. אומנם ראש השנה כבר מאחרינו, ופנינו לעתיד, לכנסת הנכנסת, אך יום הבוחר הנו כיום הדין של המפלגות ומכאן שהוא מחייב התבוננות לעבר, עריכת מאזן, ומתן חשבון נפש. היחיד עורך את חשבון נפשו ביום הכיפורים, היכן כשל והיכן הצליח, היכן השתפר והיכן עליו להשתפר ועוד כהנה וכהנה סוגיות. הציבור עורך, או אמור לערוך, את חשבון נפשו, גם סביב יום הבחירות.
והנה מזה למעלה שלוש שנים טורדת, בעיקר, את המחנה הדתי לאומי השאלה "על מה אבדה ארץ". מדוע ולמה סובב מסובב הסיבות את פני הדברים כך שאחינו גורשו מבתיהם, יישוביהם הוחרבו, ועיקר השטח נמסר לאויבינו מבקשי נפשנו.
הושמעו סברות ודעות שונות שלו עולות במבחן ההיגיון. אין זה מסתבר, למשל וברוח שנת השמיטה היוצאת, כי בשל "היתר המכירה" הוחרב גוש קטיף. ראשית, "היתר המכירה" הוא מאת גאוני עולם, שמפיהם אנו חיים. שנית, וזה העיקר, גוש קטיף היה המקום בו הגיעו לחקלאות שומרת שמיטה בהידור – ע"ב גידולי מים, גידולי חממה וכו'. אז לבא ולטעון כי המקום חרב בשל "היתר המכירה", כשהן מצד ההלכה והן מצד המעשה, לא נכנסו החקלאים לבעיות הלכתיות חמורות כמו מקומות אחרים בארץ – זוהי טענה לא מובנת.
גם לבוא ולהאשים גורם כזה ואחר באובדן הנורא, זה אינו מספק. ידועים דברי חז"ל במדרש, על כך שנבות נתחייב במיטה משמיים בשל סירובו לשיר במקדש בעת עלייה לרגל, ומבחינה זו, ומבחינה זו בלבד, אחאב, שחמד את השדה, ואיזבל, שהעלילה ורקחה את רציחתו של נבות, היו שליחי ההשגחה העליונה (שליחים, שליחים, אבל בפרופורציה המתאימה – שהרי סוף כל סוף הנביא מטיח באחאב "הרצחת וגם ירשת".)
אך לא נוכל מלהתעלם מהמסקנה כי בשתיים לקתה ההנהגה של הציבור הדתי לאומי. הליקוי הראשון היה בעצם הכניסה לממשלת שרון השנייה. ליתר דיוק באופי הכניסה. תוך הסכמים שבקריצה, שכמובן לא קוימו אח"כ, תוך התחברות לרַע, על-מנת ואולי, חלילה, בעיקר, לפגוע ברֵע, ואין רעהו כי אם רעהו במצוות. ועוד שגתה קשות ההנהגה דאז, באי-קריאה נכוחה של המפה. לא השכילו להבין כי שעתה של הקריצה חלפה עברה לה. הייתה שעת כושר אחת בלבד להפיל את הממשלה עוד בטרם הוחלט לסגור את תיקי שרון. אך אף אחד לא חלם אפילו לנסות ולהפיל את הממשלה באותה העת. להמתין הייתה הסיסמה, ובינתיים או שהפריץ ימות או הכלב ימות. העובדה היא שנחלתנו הפכה שממה.
ומשנגזרה הגזרה נוהל המאבק לא על-ידי ההנהגה הפוליטית, שהרי זו הייתה עסוקה במלחמת כל בכל, כי אם על-ידי גוף פרטי שניסה, אך לא הצליח לגרוף את ההמון. ההנהגה עצמה כשלה כשלון קולוסאלי, והעובדה היא כי הגירוש היה למציאות.
אך לא רק "תוכנית ההינתקות" הנה סעיף בחשבון הנפש. כל מעשיה של ההנהגה הנוכחית של הציבור הדתי לאומי עומדים על הפרק. והמסקנה עגומה. תחת הנהגה שאינה מדברת אל העם, שאינה קבילה על הציבור עצמו, הפך הציבור הדתי לאומי להיות שק החבטות של החברה הישראלית כולה. אנו אוהבים לטפוח לעצמו על השכם, ולציין את מעלותנו, את "הנוער הערכי והנפלא שלנו" וכו' וכו'. אך האם אנחנו כעת בלב הקונסנזוס של הציבוריות הישראלית? האם אנו חדורי גאווה על מה שאנחנו? כפרטים אולי כן, אך כציבור? אתמהה.
ומה מציעים לנו מנהגינו? ועדה מסדרת. לא פחות ולא יותר. זה מה שיביא את ההמונים. הנה עשרות אלפי מצביעים חדשים כבר אצים רצים להצביע אל המפלגה החדשה – הבית היהודי. אלפים מריעים אורלב, רבבות זועקים אריאל (ואולי להפך). הגרון ניחר. יש! עשינו זאת!
בסקרים שפורסמו בשבוע האחרון המפלגה החדשה מקבלת כ 7 מנדטים. הישג אדיר. דא-עקה שזו ירידה. הלמרץ דמינו? אם זו הבשורה אזי חבל על כל הטרחה.
אני רוחש כבוד רב לחברי הוועדה המסדרת. כולם אנשי אשכולות בתחומם. סביר להניח שרובם לא ממש מבינים בפוליטיקה. הראיה לכך היא שהסכימו להיות חברים בוועדה המסדרת... ברור לכל כי הוועדה המסדרת נועדה להבטיח את מקומם של החכים המכהנים. הוועדה אמורה להציג בכל עשירייה כארבעה מועמדים או מועמדות חדשות. כלומר ששה ותיקים. נתבונן על המכהנים כיום ברשימה המשותפת של האיחוד הלאומי-מפדל. אלדד פרש. איתם גם הוא מנסה את מקומו במחוזות אחרים. בני אלון מתנדנד, וכנראה עוד אחד מהמכהנים ימצא את עצמו בחוץ, והיתרה נשארים בסדר כזה או אחר. הוא אשר אמרנו – שימור מצב.
חברים יקרים, הפתרון היחידי הנו שינוי דרמטי בהנהגת התנועה. המנהיגים הנוכחים, שהביאנו עד הלום מתבקשים לפרוש, לקחת פסק זמן, לעשות לביתם, לפנות לעסקים. לא משנה איך שתקראו לזה. התוצאה זהה. תנו למישהו אחר להוביל. הגווארדיה כולה כשלה. הגווארדיה כולה צריכה ללכת. זה לא אישי. זה קולקטיבי. החבורה כשלה והיא מתבקשת לפנות את מקומה. מובן שלא כל חברי הכנסת צריכים לפרוש. דיברנו המנהיגים ולא על "הפועלים".
ושינוי נוסף – עריכת פריימריז לרשימה לכנסת כשם שעורכים פריימריז ליו"ר התנועה. אנשים שייבחרו את נציגיהם לכנסת ילכו אחרי הנבחרים, כך תיווצר דינאמיקה חיובית ומועילה. וכאן נועד מקום לוועדה המסדרת. מאחר וזו פעם ראשונה בהם נקבעת הרשימה בצורה מאין זו, עליה לשקול ולהציע ארבעה מועמדים או מועמדות בכל עשירייה על-מנת ליצור רשימה הטרוגנית ומגוונת המייצגת את כל הציבור הדתי-לאומי על גווניו ולא רק פלחים אחדים ממנו. ובעז"ה נעשה ונצליח.
