פרשת השבוע, פרשת "תולדות" היא אחת מן הפרשיות הקצרות שבספר בראשית והיא כוללת 106 פסוקים בלבד וזאת בניגוד לפרשת "חיי שרה", פרשת השבוע שקדמה לה ואשר צויינה במאמרנו מן השבוע שעבר כאחת משתי הפרשיות הארוכות ביותר בספר בראשית.
גם בפרשה זו אין שום איזכור מצוותי כלשהו ברם, יש ויש בה מספר נושאים וסיפורים מקראיים מדהימים, כגון: עקרותה של רבקה ו"נס הריונה", לידתם של "זוג התאומים" המפורסם בתולדותיו של העם היהודי, קרי: עשיו הבכור ויעקב הצעיר שכבר עוד בבטן אימם נאמר עליהם "ויתרוצצו הבנים בקרבה" [ועיין ברש"י על אתר המביא דברי קודשם של חז"ל], מכירת הבכורה, ברכותיו של יצחק ש"הועברו לרשותו" של יעקב מעשיו ב"דרך מתוחכמת" בגין עצתה של רבקה האם וכתוצאה מכך עזיבתו/בריחתו של יעקב אל משפחתה של רבקה מפאת "רוגזו" (בלשון המעטה) של אחיו עשיו ועוד, נושאים וסיפורים מעוררי שאלות אתגריות לא פשוטות ואשר חלקן "שאלות נוקבות ומצריכות דיון רציני ועמוק יותר" [ועיין עוד על כך במאמרי: "האם רבקה נהגה כשורה"].
כלה וחמותה
כמו בסיפורי המקרא האחרים, גם כאן עומד הקורא והלומד מול סיפורים "מעוררי השראה ובעלי עוצמות לימודיות, ערכיות וחינוכיות להפליא" [ראה מאמריי הקודמים: "לדמותה של שרה אמנו", כמו גם, "מדוע זכתה שרה לפרשה על שמה"] ואל לו למעיין הנבון וללומד "תורת אלוהינו" להסיק שאלה הם "סיפורי ידע ואינפורמציה" בלבד. אדרבא! יש בסיפורים אלה הוד והדר, לימודי לקח ומוסרי השכל "לשעתם ולדורות", ובעיקר: יש בהם ומהם אמונה צרופה שמעשיהם ופעולותיהם של אבותינו ואמותינו "מיוסדים על אדני פז" וספוגים בהוויה קדושתית שאין למעלה הימנה. ודו"ק.
רבקה אמנו, כמו קודמתה בתפקיד, שרה אמנו, משמשת כאחת מן הדמויות הנשיות הענקיות ביותר בתולדותיו של העם היהודי. גם לרבקה, כמו חמותה שרה, יש חלק נכבד ביותר בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל לדורותיו. אותם יסודות, מרכיבים ופרמטרים שהיוו את היסוד, הבסיס ואת ההוויה באישיותה של שרה היו ברבקה בצורה כמעט מושלמת.
רבקה היא ה"קופי" של שרה כמעט בכל המובנים ובכל התחומים, כמו למשל: אהבת ה', אהבת הבעל ושותפות אמת בבניית "הקן המשפחתי" המצומצם, כמו גם אהבת הבריות שהתבטאה בעזרה לזולת או כפי שחז"ל ציינו בשפתם הציורית והיפה: "...הדלתות (של האוהל) היו פתוחות לרווחה...", העקרות וניסי ההריון, היופי החיצוני, כמו גם היופי הפנימי שהתבטא "הלכה למעשה" בצדיקות, בחסידות ובדרך אמונית.
הכרח לא יגונה
זאת ועוד, רבקה ושרה נאלצו לבצע פעולות ומעשים שעל-פי קריאה ראשונית ושטחית נראים בעיני הקורא והלומד כ"מעשים לא נאותים", מעשים מביכים (וזאת בלשון המעטה): שרה גרמה לגירושו של ישמעאל מביתו של אברהם על אף המציאות של "וירע הדבר בעיני אברם על אודות בנו" בצוותה על אברהם: "גרש (!) האמה הזאת ואת בנה...", ורבקה גרמה ל"העברת" הברכה אל יעקב בתיחכום רב "מאחורי גבו" של יצחק ותוך "ניצול" מצבו הפיזי כשהוא "זקן ועיניו כהו מראות...".
ונשאלת השאלה: הכיצד? למה גם רבקה נוקטת ב"דרך לא תקינה" (כפי שזה מצטייר מקריאה ראשונית ושטחית)? וליתר דיוק, מה הייתה הסיבה ששתי "אמותינו הקדושות" נאלצו לעשות את מה שעשו? האם מעשיהן ופעולותיהן יכולים לשמש "מודל לחיקוי" לדורות הבאים?!
ונראה לנו לתרץ בצורה חד-משמעית שמעשיהן ופעולותיהן של שרה ורבקה היו בבחינת ה"הכרח לא יגונה". שרה ורבקה לימדונו, שפעמים, חייבים "לחתוך בבשר החי" כשמדובר בחינוך יהודי אמיתי, או אז, אין מקום לפשרות כי כל פשרה תתבטא ב"מבחן תוצאה" שלילי. זאת ועוד. שרה ורבקה לימדונו, שפעמים, על מזבח החינוך היהודי האמיתי נאלצים "להקריב קרבנות" ולנטרל כל "גורם מפריע" ואף אם נראה העניין קשה ואכזרי.
המטרה של "חינוך לתורה ועבודת ה' אמיתית" מקדשת את כל האמצעים. רבקה ושרה היו עקשניות ובלתי מתפשרות בכל הקשור ל"חינוך יהודי המושתת על ערכים של ישראל סבא" וכאשר כל אחת מהן הרגישה והאמינה שישנו וקיים "גורם מפריע" ל/בהגשמת הדרך, כל אחת מהן נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לנטרל גורם זה ללא ניד עפעף. כל אחת מהן לקחה על עצמה ו"על כתפיה" את האחריות ל"תהליך בנייתו וייסודו של הבית העצמי שלה", כמו גם את האחריות ההיסטורית ל"תהליך בנייתו וייסודו של עם ישראל לדורותיו".
לא בכדי, חז"ל בדברי קודשם, ביטאו וציינו זאת בשפתם הציורית והמיוחדת בקובעם ש"רבקה, דיוקנה של שרה" [זוהר חלק א' קל"ג], לשתיהן הודבק הביטוי/הכינוי "נשים באוהל [הוריות י':] ושתיהן נקראו אמהות [ברכות ט"ז:]. חז"ל אף הגדילו את הקשר ביניהן באומרם [בראשית רבה פרשה נ"ח, סימן ב']: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח (את) שמשה של רבקה".
ראויה לשעתו ולדורות
דמותה של רבקה אמנו מתעצמת "שבעתיים" כאשר משווים "מהיכן רבקה באה" (ממקום של עבודת אלילים ופגאניות, רשע, רמאות ועוד) ולאלו "מעלות ופסגות רוחניות" אדירות מימדים רבקה הגיעה. כמו חמיה וחמותה, אברהם ושרה, רבקה "עשתה רגלית" את המרחק העצום מפדן ארם אל ארץ כנען/ישראל, כ-1,600 ק"מ (!) בקירוב "כדי להידבק בקודש ובקדושה". לא לפני שרבקה אמנו הוכיחה שנטועה וטבועה בה מידת החסד העצומה, וזאת בניגוד מוחלט וכאנטיתזה לאווירה הכללית ששררה בסביבתה, כמו גם בקרב משפחתה.
וב"קצירת האומר" נזכיר שכאשר אליעזר, עבד אברהם, העייף והיגע מטורח הדרך הארוכה מבקש: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" תשובתה המעשית של רבקה הייתה הרבה מאוד מים גם לו וגם לגמליו. עניין לא פשוט כלל וכלל, ובמיוחד לילדה קטנה, כבת 3 [לפי מספר פרשנים בהסתמך על דברי המדרש] או כבת 13 [לפי מספר פרשנים בהסתמך על סברה לוגית]: לדלות ולשאוב מן הבאר ולספק מאות ליטרים של מים לאליעזר הצמא, כמו גם, לעשרת הגמלים שנתלוו אליו. שהרי כבר ידוע ומפורסם הדבר שהגמל המכונה "ספינת המדבר" שותה כמויות של מים עצומות (כ-50 ליטר וידועים אף מקרים של שתיית 75 ליטר בפעם אחת) כאשר הגמל מגיע אל מקורות מים ובמיוחד לאחר מספר ימים של נדידה והובלת מטען כבד על גבו.
ולסיכום ייאמר: רבקה אמנו שחז"ל אמרו עליה [בראשית רבה ס"ג, ה'] ש"ראויה הייתה שיעמדו ממנה שנים שער שבטים", ראויה היא לשמש לצאצאי שנים עשר השבטים כמודל לחיקוי "לשעתו ולדורות".