דומה כי עוד לא נדַּמוּ הֵדֵי האמירה הבלתי פופוליסטית ששיחרר הרב עובדיה, המשווה את המורים לחמורים, אשר עוררה גל תגובות נזעמות בציבור. משום מה הדביקו לחמור תדמית של טיפש, אולי בגלל מראהו הלא חביב, אוזניו הארוכות או נעירתו הרועמת. אולם עם כל הכבוד לתדמית, דמות החמור במקורותינו, בניגוד לפולקלור היהודי, לרוב שונה לחלוטין.
במקרא החמור אינו סמל לטפשות, אלא סמל לחומריות. מבחינה זו הוא אינו שונה מן הבהמה החיה על-פי דחפים ביולוגיים. ואכן, הפסוקים מצביעים על יהודי נְטוּל מצוות, אשר "נמשל כבהמות נִדְמוּ" ו"מוֹתר האדם מן הבהמה אַיִן". אך החמור נהנה גם מן הערך המוּסף של מקצועו כְּסַבָּל של משאות חומריים, ומן המימד הלשוני המייחד לו, על-פי שורש המילה ומצלולה החֹמֶר, את שמו הספציפי. לא פלא שעמים אחרים, דוגמת מצריים הנהנתנית שטופת היצרים, זכו לכינוי זה. לעומתם המשיח, הרוכב על החומריות, ושולט ביצריו ובחייו הגשמיים, סוסו לבן מרוב הזדככות רוחנית. נראֶה כי למשמעות זו כיוון הרב עובדיה בדרשתו.
מעַניין כי בברכת יעקב אבינו לבנו יששכר מעמדו של החמור משתדרג, והוא מקבל משמעות
חיובית. אִם לניב הידוע "חמור נושא ספרים" מתלווה קונוטציה שלילית, בְּשֶׁל אי ההֲלִימָה בין מהותו של החמור למטען התרבותי שהוא נושא, הרי בברכה זו 'חמור נושא גרם' החמור הוא מטאפורה מובהקת לעצם הנשיאה ללא הפסקה בעול תורה, וההתמדה בלימוד שאיפיינה את שבט יששכר.
החמור החכם
בעימות דורנו לדור המדבר, החמור עולה מדרגה נוספת וראוי לשמש מודל חיקוי לנו במעלתו הרוחנית. כך אומר המדרש, המצביע בבהירות על פער הדורות: "אִם הם (דהיינו בני דור המדבר) כמלאכים, אנו כבני אדם; ואם הם כבני אדם - אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר". מדוע? מפני שלמרות מהותו החייתית מעצם בריאתו, זכה למדרגת הַאֲנָשָׁה, והושפע מרבו התנא הצדיק ובדומה לו, כבש את יצריו ולא אכל אלא מזון מעוּשָׂר בלבד. חמור זה הוא אפוא בדרגה דתית גבוהה משלנו.
מתברר, למרבה ההפתעה, שהחמור לא לבד. קרוב משפחה, השור, נהג אף הוא בדרך דומה ואימץ את אורחות חייו של אדונו התנא לשמור שבת. הגדיל לעשות, וכשנמכר לגוי עמד בסרובו לחלל שבת, עד שהרבי לחש לו כי לגוי אסור לשמור שבת. רק אז הֵפֵר את מנהגו והחל לעבוד בשבת. הגוי התפעל כל כך ממעלתו הגבוהה של השור, עד שהתגייר והפך לגדול בתורה. מאז כינויו הוא, על שם השור בארמית, רבי יוחנן תורתא.
לא די בכך, בת זוגו של החמור, האתון, בפרשת בלעם מסתבר אף חכמה מאדונה הטיפש. היא זכתה לדרגת האנשה כה גבוהה, עד שאימצה את כוח הדיבור לשעה קלה וראתה את המלאך הניצב בדרך, בניגוד לאדונה. בתוכחה דרמתית, תוך הפגנת אסרטיביות ראויה למופת, היא פתחה פֶּה גדול על בלעם, על שהיכה אותה שלוש פעמים.
חמור נשאר חמור
בפולקלור היהודי, לעומת זאת, יש שהחמור מזוהה עם תכונת הטפשות, אך מציג גם פנים אחרות. כך למשל, מסופר על החמור החוצפן, מורד במלכות, שהֵעֵז לגבות מכס מאדונו האריה על שפת הנהר, וזה שיסע אותו לגזרים. השועל המלווה גנב את לבו, בתירוץ הנצחי כי מעשהו מעיד שהיה חסר לב חכם.
החמור המחופש בבגדי מלכות, כשכתר זהב מתנוסס לראשו, הוא גיבורו של סיפור עממי אחר. האריה כינס את מועצת החיות כדי להמליך את המלך החדש. אולם כשזה התבקש לנאום את נאום ההכתרה המלכותית, נאום מלהיב וחוצב להבות, פתח את פיו ומתוכו יצאה הנעירה המפורסמת שהסגירה את זהותו האמיתית. למוֹתר לציין את סופו המר, כשהיה לטֶרֶף בפי האריה המכריז: חמור נשאר חמור גם בשינוי אדרת...
אך יש שהחמור חובש את כובעו של השועל הפיקח והערמומי. כך היה כשלטש את עיניו למאכלו של השור באורווה, והציע לו על תֶּקֶן של יועץ נאמן, לא לאכול את התבן ולהעמיד פני חולה, וכך יקבל יום חופשה מעבודתו המפרכת. אלא שהאדון, ידיד שלמה המלך שהאזין לשיחתם, חשב אחרת וציווה לרתום את החמור לעבודה במקום את השור. זה סופה של עצת אחיתופל.
ויש גם חמור על-רקע אנטישמי.
פעם אחת ביקש תושב תוניס להאיץ בחמורו את הדרך, וכינה אותו בשם 'יהודי'. שמעו זאת עוברי אורח מוסלמים, והתלוננו בפני השולטן כי הלה העליב את חמורו, כשכינה אותו בכינוי גנאי 'יהודי'. ביקש השולטן הטוב את עצת יועצו ואיש סודו, חכם באשי. הציע החכם לתושבים המוסלמים לצעוד בראש תהלוכה ברחובות העיר ולהכריז ברמה: יא חמור מוסלמי, יא חמור מוסלמי. וכך יוּשב כבודו האבוד של החמור.
אכן, הפטיר, עַם הדומה לחמורים אתם!
