ספר בראשית הוא בעיקרו ספר מוסר על מעשי אבות, המהווים מודל לבנים ומשמשים מבוא לקבלת התורה. אבותינו הקדושים מתגלים במלוא שיעור קומתם ובמידותיהם הטובות לא רק במאורעות הגדולים, אלא גם בחיי השגרה של היום יום, שהיו אף הם רצופי התמודדויות, עימותים טראגיים ואירועים דרמטיים. הדאגה הבלתי מתפשרת לרמתם הרוחנית, הענווה והביטחון בה' שהיו קווים מנחים בפרשות הקודמות, מופיעים ביתר שאת גם בפרשתנו.
יעקב אבינו, הנתון בסכנת מוות מפני אחיו, עורך תרגיל דיפלומטי מבריק, שיכול להילמד בפקולטה למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. הוא מתכונן לשלוש אופציות: דורון – פיוס עם עשיו ופתרון הקונפליקט בדרכי שלום, מלחמה כברירת מחדל וכאפשרות אחרונה, ובראש ובראשונה הוא שולף את הנשק הסודי – התפילה. לכל אלה קודמת הכנה מודיעינית מדוקדקת ופתיחה בקריאה לשלום באמצעות שיגור המלאכים.
הדאגה הרוחנית
אך דאגתו העיקרית של יעקב נתונה למימד הרוחני. הוא מצביע על התחמושת האישית-לאומית המובהקת שלו, שמירת תרי"ג מצוות, שהיא גם יתרונו האולטימטיבי על פני עשיו והמודל המנצח בעימות שבין ישראל לעמים. אותו נשק הגנה פיזי, אך בעיקר רוחני, שעמד לו במשך 22 שנות מגוריו בחרן, ושהותו במחיצת לבן הרשע, שלא ללמוד ממעשיו הרעים, ללא ספק יגן עליו במפגש הגורלי החד-פעמי עם עשיו.
אולם הכפילות בדברי רש"י, המצטיין בשפתו הלקונית, בהקשר זה "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" אומרת דרשני. גם הפחד לכאורה מפני עשיו, המשתמע מן הכתוב, נראה תמוה. אי לכך יש מפרשים המצביעים על הנימה השלילית בדברי יעקב. הוא חש כי לא למד די מדרכי ההתלהבות של לבן, למרבה הצער לדבר עבירה, כדי להעתיקה כמודל רצוי לדבר מצווה. מספרים על אחד מרבני המוסר, שהוציא את תלמידיו החוצה משיעור גמרא, כדי ללמוד שיעור בהתלהבות, בנחישות ובדבקות במטרה מגנבים (כן, שמעתם נכון) ככלים בעבודת ה'. יש אומרים אפילו שיצר הרע נברא לא רק כדי ללמוד ממנו את ה'סור מרע', להסתייג מן המעשים הרעים, אלא גם את הלהיטות – למטרות מצווה, כמובן. זו היא הגישה החסידית לנצל תכונות אישיות לדבר מצווה, ולא למטרות עבירה.
לא להתבוללות
מעבר לכך, יעקב חושש מעצם עזיבת הארץ במשך עשרים ושתיים שנה, אומנם למטרות שידוך, אך גם מפני העובדה שלא זכה לכבד את הוריו שנים כה רבות (ואכן יש מפרשים שהוא נענש על כך בהיעדרות של יוסף בנו לתקופה דומה). ואכן, המפתח לחששותיו מפני עשיו טמון כולו ברמה הרוחנית. מצד אחד – בביטוי "ויירא", דהיינו יראת אלוקים שפיעמה בו, לפי מיטב מסורת אבותיו, והחשש שאינו ראוי להינצל בגין מעשיו, כמו גם "וייצר", צר היה לו שמא יהרוג אחרים ומפני הפגם הרוחני בעקבותיו, בצד הדאגה המדהימה לחיי הזולת, גם כאשר מדובר באויבו נפש. מצד שני המפתח לפחדיו טמון בפסוק "קטונתי מכל החסדים", החשש שמא קיבל מה' די שכר, שמוצה עד תום.
למותר לציין את הענווה, האמונה, הכרת התודה וההסתפקות בקיים, המקופלות באמירה זו. תכונות אלה יבואו לידי ביטוי מופגן גם במפגש הדרמתי עם עשיו, כששני האחים מגלמים תפיסות עולם שונות ומנוגדות זו לזו. בעוד יעקב הצנוע מסתפק במה שיש לו ומצהיר באמונה "כי חנני (מתנת חינם)
אלוקים וכי יש לי
כול", בדומה לאבותיו, הרי אחיו היהיר, הנהנתן, שאינו מאמין בהשגחה פרטית אלא בכוחו ועוצם ידו, מתרברב בשחצנות "יש
לי רב". זהו גם ההבדל בין התפיסה היהודית לתפיסת עמלק מזרעו של עשיו.
הדאגה הרוחנית באה לידי ביטוי מובהק גם בתפילת יעקב לבורא "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו". יעקב חושש בראש ובראשונה מפני קרבתו של אחיו (מלשון אחווה), העלולה להשפיע על מצבו הרוחני, יותר מאשר מפני עשיו יריבו, המבקש להורגו. בכך מוסברת הכפילות בפסוק. יעקב אבינו משמש סמל לדורות לדאגה מפני התבוללות רוחנית של העם היהודי. הרבי מלובביץ' בשעתו אימץ גישה זו, בהעדיפו את הצורר הרוסי סטלין, שייחל לנצחונו, על פני נפוליאון שאומנם העניק אמנציפציה ליהודי צרפת, אך גרם בכך להתבוללות חסרת תקדים של היהודים והמיט אסון רוחני על הקהילה.
בעוד פסח נחוג לזכר אברהם, על שם המצות שהכין לאורחיו, ושבועות לזכר יצחק, משום שהשופר במתן תורה עשוי מקרן אילו שנעקד, יעקב המתנער מכל עושרו בבית לבן, ומקים סוכות למקנהו (שהיקנה למקום את שמו) זכה שחג הסוכות יהיה לזכרו. חג הסוכות מסמל, בדומה לרועה המאושר, את האושר הרוחני בעקבות ההתנערות מערכים גשמיים.
מה הפלא שעם "הכשרה" יסודית זו יעקב, המתמודד עם שרו של עשיו כסמל ליצר הרע, זוכה בפרשתנו לשמו החדש ישראל, שאותו קיבל ביושר ממנו ומה' והעניק בכבוד לעמנו, על שם השררה האלוקית. הפעם זה היה רשמי. האישור הכפול של השם החדש ניקה את יעקב מכל אבק של רמייה חלילה, שהדביק לו עשיו, ונתן תוקף מלא לברכות ולבכורה שקיבל בזכות ולא בגניבה.
