המורדים הם קדימה

כמעט ריר נוזל מזווית שפתיו של שר האוצר, בר-און-בר-און, כשהוא מזכיר את השם ביבי. עיניו רושפות כשהוא – האיש שהפקיד בידי חברי מרכז הליכוד באחת ממערכות הבחירות הפנימיות מעין שטר-התחייבות לפיו ישרת תמיד את התנועה וחבריה – תוקף את הליכוד כ"ימין קיצוני". הסגנון שאימץ בר-און ואימצו עוד כמה מיוצאי חלציה של התנועה הלאומית נגד הבית הפוליטי שלהם לשעבר, מזכיר את הסגנון שבו תקף השמאל במשך עשרות שנים את תנועת הצה"ר, את תנועת החרות, את גח"ל ולבסוף את הליכוד. כואב הדבר כאשר "בולשביזם" זה, כסגנון התנהגות פוליטית, כנראה מתוך מצוקה נפשית אמיתית, מתוך לחץ וחשש לאובדן השלטון והכסא - אומץ על-ידי כמה אנשים שבהיותם עדיין חברי הליכוד, הם היו דווקא סמן ימני בה. אין זה מפתיע כאשר יושבת-ראש הכנסת, האישה ה"ממלכתית" כביכול, תתקוף כך את המפלגה המובילה בסקרים. בוודאי אין זה מזיז למישהו כאשר עושה זאת הנשקן-לעת-מלחמה חיים רמון, שהצטרפותו לקדימה לא אילצה אותו לפשרה בעמדותיו השמאלניות. להיפך, קדימה היא שהתאימה עצמה לעמדותיהם של איציק ורמון. מנגד, עדיין זה מטריד-משהו, כאשר הבית"רים-לשעבר (אולמרט-המומרץ, לבני-צפורה, בר-און-בר-און, חסון-המשתלח) נוקטים לשון זו. מצד שני, הם עברו מימין קיצוני לשמאל תבוסתני, וכמו מומרים-להכעיס הם בין מובילי העלילות על המפלגה שהייתה כור מחצבתם. יצויין לטובה זאב בוים, שאף הוא "המיר דתו" אך לפחות אינו יורק לבאר שממנה שתה. עימם גם מי שהיה הקיצוני-שבקיצונים, צחי הנגבי, "חביב המרכז", שמדבר בבוז על מה שהשמאל והתקשורת מכנים: "המורדים" בליכוד. מי אינו זוכר, כי בנה של המורדת האמיצה בשלטון הזר הבריטי, היה בעצמו פעם אחת מורד – ומורד חיובי – המורד ממגדל המים בימית. מאז מים רבים (יחסית) זרמו בירדן, וצחי אימץ לעצמו את הטרמינולוגיה של אריק שרון וחבר יועציו כלפי אלה בליכוד שלא קיבלו את סטייתו של שרון מעקרונות תנועתו ואילצו אותו "לצאת בחוץ". לא מכבר ראה אור ספר מחקרי שנושא את הכותרת 'המורדים'. במה עיסוקו? – במאבק האצ"ל בבריטים בשנים 1944-1948. איזה מרד ברוך היה זה, איזה מרד חשוב, שהנהיג מנחם בגין, אותו מרד שעליו הכריז בפברואר 1944 ואותו הוביל ארבע שנים, מרד שבעטיו עזבו הבריטים את הארץ ונסללה הדרך להקמת מדינת ישראל. בשמאל כינו את בגין וחבריו - "פורשים". אבל כשם ש"הפורשים" דאז קיבלו תואר זה בגאון ובכבוד, שהרי הם פרשו מכלל היישוב הרשמי כדי להביא חרות לעמם, כך יכולים – עם כל השוני – גם ה"המורדים" בליכוד להיות גאים בעמידתם על עקרונות התנועה מול ראש התנועה דאז וחבורתו, שלא קיבלו את ההכרעה הדמוקרטית. יש מורדים ויש מורדים. מורדי האצ"ל ולח"י קמו להיאבק בשלטו הזר הבריטי. רבים מהם נפלו, 12 עלו לגרדום, אחרים נפצעו, ישבו בכלא, הוגלו – אלה הם מורדים חיוביים שעליהם גאוות האומה. מורדים שקמו להגשים את חלום הדורות של העם, לכונן מחדש את ריבונותו על אדמתו. לעומתם, ישנם מורדים שליליים, שכל מטרתם היא אישית, פוליטית, אופורטוניסטית, שעטופה בהנמקה אידיאולוגית ("רק חמור אינו משנה עמדותיו" – ציטט בר-און את משה דיין). אנשים שמורדים באידיאולוגיה שלהם ומאמצים אידיאולוגיה נגדית. למען הכסא ולוגיה, כמובן. כאלה הם אנשי קדימה עם אריק שרון בראשם. הם המורדים מן הסוג הפוליטי-אופורטוניסטי, שקמו על תנועתם משום שרבים מחברי אותה תנועה ביקשו לגונן על דרכה ומצעה. אז מה עושים המורדים האמיתיים, השליליים? – יוצאים בהכרזות מתלהמות על אותם ח"כים שנשארו בליכוד ולא נגררו אחרי המנהיג התועה, ולא עוד אלא שהם מכנים אותם "מורדים", באותו מובן ובאותו טון שבו השמאל כינה את מורדי האצ"ל ולח"י כ"פורשים". גאולה כהן, למשל, הייתה מורדת עזת נפש בבריטים, חברת לח"י שישבה שנים רבות במאסר. היא גם מרדה פוליטית כעבור עשרות שנים במנהיג לח"י, ראש הממשלה יצחק שמיר, כאשר הוביל למהלכים מדיניים שלא היו לרוחה. דומה שבסתר לבה מודה כיום גאולה בטעות לנוכח מה שקיבלנו לאחר שמיר - אוסלו בשלטון רבין. היא הביאה לתבוסת המחנה הלאומי מתוך אמונה כנה – הגם שמוטעית – ומתוך סיכון פוליטי וחיסול הקריירה הפוליטית שלה. בנה "הפוליטיקאי המנוסה", כפי שאוהבים להגדירו מראייניו בתקשורת, יכל להיות במשך שנים ממובילי הימין הקיצוני - ולמצוא עצמו היום בשמאל המתון (ולכן גם מרואיין מבוקש). האיש שמכנה את אנשי הליכוד מורדים – הוא הרי מראשוני המורדים בתנועה ובדרכה-דרכו כשהחליט שעתידו הפוליטי אינו עוד בין שורותיה. ביום שני שעבר ראינו את תמונות התורים הארוכים והמעובים של בוחרי הליכוד. איזה מחזה מרנין. מתפקדי הליכוד, עמך ישראל, קיטרו על איטיות ההצבעה, אבל רובם התעקשו והצביעו. ביום רביעי הקרוב נראה את הבחירות המקדימות בקדימה. יתכן שהפעם המחשבים לא יאכזבו וההצבעה תהיה קולחת. אבל האם נראה המונים באים להצביע, כמו בליכוד? האם מפלגת המורדים האמיתית, או אם תרצו – המומרים, המורכבת מפורשי הליכוד והעבודה גם יחד, בראשות אדלר-את-ארד, מוכרת משהו לציבור מלבד דברי הסתה מביכים כדוגמת אלה שיוצאים בכל הזדמנות מגרונו של בר-און? נראה שלא.