היבט נוסף במשמעות הביטוי "ויתנכר יוסף"

פרשת השבוע, פרשת "מקץ" המונה קמ"ו פסוקים, מתייחדת בכך שלעולם היא תחול בימי החנוכה וכבר "דורשי רמזים" מבעלי המדרש נתנו דעתם על הקשר הזה באומרם: "חנוכה – מן התורה, מניין?" – מן המילה "שנתיים" שבפסוק הראשון של הפרשה. שנתיים, בראשי תיבות: שמאל – נר תדליק. ימין – מזוזה". קשר זה איננו טכני בלבד, אלא אוצר בחובו לימוד גדול ועצום, לימוד שמתקבל לאחר "חשבון הנפש" שנדרש המעיין והלומד לבצע ולערוך מקריאת אחת מן הסיטואציות "הלא נעימות" שמתרחשת במפגש הראשון בין יוסף ואחיו. מפגש טעון, עתיר באמוציות בין שני הצדדים, בין יוסף הצדיק מצד אחד, ובין שאר אחיו (מלבד בנימין שנשאר בכנען עם אביו יעקב) – מאידך-גיסא. לטענתנו, גם עניין זה של "חשבון הנפש" רמוז בראשי התיבות של המילה חנוכה, כהאיי לישנא: חשבון נפש וכך הדבר. ובמה דברים אמורים? – פרק מ"ב בפרשתנו, מתאר בעיקר את מפגשם הראשוני והקשה של אחי יוסף אשר ירדו למצרים במצוות אביהם כדי "לשבור אוכל" עם יוסף אחיהם, "האח האבוד" במשך 22 שנים (ואשר בהמשך הסיפורת המקראית, יהפוך יוסף לדמות "האח הגדול" שלהם, ולאו דווקא בהקשר של תוכנית ריאלטי טלוויזיונית, אלא כמציאות "מהלכת על שתיים"). בעת המפגש יוסף כבר משמש בתפקיד האיש החזק ביותר באימפריה המצרית עצומת ואדירת המימדים של העולם העתיק, כי יוסף הוא "המשנה למלך מצרים", הוא "השליט על כל מצרים". ויתרה מכך, יוסף הוא "המשביר לכל עם הארץ" כעדותה של התורה: "וכל (אנשי) הארץ באו מצריימה לשבור אל יוסף". מפגשם הראשון והקשה של האחים עם יוסף "עולה על שרטון". התורה מספרת שבפגישה זו יוסף מתנהג ומתייחס אל אחיו בצורה הקשה ביותר. על פסוקי המקרא מוסיף המדרש ואומר שיוסף דאג מראש שלא ייכנסו אנשים למצרים אלא "עד שיכתבו שמם, שם אביהם ושם זקנם" וכאשר הגיעו "אל משרדו של יוסף" רשימות שמיות של כל הנכנסים למציים, בשעות הלילה המאוחרות, יוסף זיהה בתוך הרישומים את שמותם של אחיו ואת סיבת כניסתם למצרים. מיידית, ללא כל שהות נוספת, יוסף מזמן אותם לארמון ב"צו מלכותי" כדי לבדוק באופן אישי מה מעשיהם במצרים. לאחר דו-שיח שעיקרו היכרות עם "קבוצת האחים הגדולה שהגיעה אי פעם למצרים" קוראים אנו על פסוק לא קל ולא פשוט כלל וכלל: "וירא יוסף את אחיו, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות" [פרק מ"ב פסוק ]. "אחיו" – כי הם עדיין בחזקת אחים. "ויתנכר אליהם" – "נעשה להם כנוכרי" (=כזר). "וידבר איתם קשות" – הוא מאשים אותם בדברים ובמעשים שמעולם לא עשו או/ו ביצעו. ומה יוסף עשה? – על-פי דברי המדרש: "יוסף נטל את הגביע והיה מקיש עליו ואומר להם: מרגלים אתם!". כלומר: יוסף מאשים את אחיו בריגול כנגד האומה המצרית. האשמה שתוצאתה היחידה – מוות! יתרה מכך. יוסף אינו נענה להפצרותיהם, תחנוניהם והסבריהם ואוסף אותם "אל משמר (=בית כלא) שלושת ימים". מאוחר יותר, האחים נשלחים ליעקב אביהם ומשפחותיהם עם אוכל וכסף (?) כשאחד מן האחים, שמעון, נשאר ב"מעצר בית" במצרים ומשמש כ"בן ערובה" עד לחזרתם למצרים עם אחיהם הקטון, בנימין. וזאת, כדי לאמת ולאשש את טענתם הנגדית: אין ולא היינו מרגלים, מעולם!. מדוע יוסף עושה זאת?! האם, ח"ו, יצר הנקמנות מפעפע ובוער ב"עצמותיו של יוסף" משום שאחיו "שנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"? ולא זו בלבד, אלא – אף מכרהו לעבד ככלי אין חפץ בו ועפ"י הסברו של הנביא עמוס הם עשו זאת "בעבור נעליים"?! והרמב"ן בפירושו על אתר מוסיף מדיליה ותוהה: "ויש לתמוה. אחר שיוסף עמד במצרים ימים רבים, והיה שר גדול, פקיד ונגיד... איך לא שלח כתב אחד לאביו (כדי) להודיעו ולנחמו..."?! "האם זה הרגע לקטנוניות ולשילום חשבונות"?! מקשה ר' שמעון אביכזר בספרו: "רעיונות במקרא". ונראה לנו לתרץ שחס לנו מלחשוב רעות על "יוסף הצדיק". ליוסף הצדיק אשר "לא נחשד על (ה)עבירה" [כפי שחז"ל קבעו במסכת ע"ז, דף ג.] ואשר זכה למציאות שבה רוח הקודש שורה עליו "והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" [פרקי דר' אלעזר ל"ט] להציל את אחיו מן "העונש בידי השמיים", ובמילים אחרות: יוסף הכיר את גודל חטאם של האחים כלפיו – בצורה ישירה ואת גודל חטאם כלפי אביהם יעקב בצורה עקיפה. יוסף ידע שזהו חטא שאין עליו מחילה וסליחה מן השמיים. ועל כן יוסף העדיף שהוא ישמש מעין "מקל העונשין" לאחיו עוד בחייהם ושלא יקבלו את עונשם מידי הקב"ה, עונש שיכל להיגרר גם לעולם הבא. ועל כן, הוא עושה זאת באופן של "מידה כנגד מידה". קרי: האחים חשדו בו והוא "חושד" בהם. האחים זרקוהו לבור והוא "זורק" אותם למשמר, לבית כלא שגם מכונה "בור". האחים מכרוהו כעבד והוא גורם להם לומר "הננו עבדים לאדוני". האחים לא נענו להפצרותיו ולתחינותיו והוא לא נענה להפצרותיהם ולתחינותיהם. זאת ועוד. באמצעות התנהגותו ויחסו הקשה של יוסף כלפיהם הוא גורם להם ומעוררם לעריכת ולעשיית "חשבון נפש" על מעשיהם והתנהגותם. זהו חשבון נפש נוקב, כן ואמיתי, ללא כחל וסרק, שמוביל אותם ל"צידוק הדין", כלומר: להכיר בחטאם ולהצדיק עליהם "דין שמיים", "לפשפש במעשיהם" ולהביע צער וחרטה על "מחדלי העבר" הלא נאותים (בלשון המעטה), כמו גם, רצון להשתפר, לתקן ולשפר את ההתנהגות והמעשים בעתיד על-ידי הדגשת האחווה והערבות ההדדית ביניהם, ופסוקי המקרא הבאים מוכיחים זאת בעליל, כמו למשל: "אבל, אשמים אנחנו על אחינו..." או: "על כן, באה אלינו הצרה הזאת..." ועוד. ורק כאשר יוסף משוכנע לחלוטין שכל מה שעשה היה דבר נחוץ וכדאי, או אז, התוודע אליהם והזמינם להתגורר עימו במצרים כאחים אוהבים ו"כאילו לא היה נתק ביניהם במשך שנים ארוכות" [עפ"י "מדרש גם" לפרשת מקץ]. העולה מפרשתנו, שאל לו למעיין וללומד להסתכל על סיפורי המקרא – בפרט ועל אירועים שקורים בעולמינו – בכלל, במבט "חיצוני" בלבד. אדרבא! איפכא מסתברא. ראיית הדברים הנ"ל במבט מעמיק, במבט פנימי ואמוני יכול לשפוך "אור חדש" ותובנות נוספות על כל שמתרחש ובכך מתחזק הרצון (החיצוני והפנימי) לא רק ללמוד את הדברים אלא בעיקר ליישמם בצורה נכונה ואמיתית, בכל מקום ואתר ובכל זמן נתון. בבחינת: "מעשי אבות (ואמהות) סימן לבנים (ולבנות)". הבה נתפלל ונייחל כולנו, שבעזר האל, יחדיו, נזכה כולנו עוד בחג החנוכה הנוכחי של שנת תשס"ט [ראשי תיבות: תהא שנת סימנא טבא] לנס גדול שמהותו תהיה "אור אין סופי", אורו של משיח ולהדלקת נרות "מנורת הזהב" בבית מקדשנו ותפארתנו, כמו גם, להגיע למדרגתו הגבוה של אדם האומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי" וזאת מתוך שמחה של מצווה, אחדות אחים, שלווה ונחת. ובעיקר, מתוך פשפוש במעשינו, צער וחרטה על העבר, קבלה טובה ורצון לתיקון המעשים והמידות בעתיד. שהרי כפי שציינו לעיל, בפתיחת מאמרנו: במילה חנוכה ישנו רמז נוסף, והוא: חשבון נפש וכן הדבר". שבת שלום וחג אורים שמח!