לפני מספר שנים פניתי אל פרופ' בן-ישראל כדי לברר אפשרות להתמחות אצלו בנושא של ביטחון ישראל. ידעתי אל נקלה שהמדובר באיש רציני, ידען וללא חת. פגשתי בו במשרדו באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן שוחחנו עוד פעמים מספר. כשהצגתי לפניו את הנושא בו אני מבקש להתמחות, "קבלת החלטות בביטחון לאומי" ולאחר שבקווים כללים טענתי שקבלת ההחלטות בביטחון לאומי, בדומה לתחומים אחרים, היא מן הפגומות שיש, נהדפתי פעם אחר פעם. פרופ' בן-ישראל נשאר איתן בדעתו שההחלטות בביטחון לאומי מתקבלות בצורה טובה, ואם לא, אזי בצורה סבירה לפחות. אני נשארתי בעמדתי והוא בעמדתו, ולאחר תקופה, הקשר נותק כאשר נבחר לחבר כנסת. שמחתי על בחירתו של האיש האיכותי אך הצטערתי שהוא מסרב לראות את המציאות או שאיננו מוכן להשלים שהיא אכן כך.
לצער כולם, פרופ' בן-ישראל נדחק אל מה שמכונה הספסלים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית ומידת השפעתו בכנסת ובמערכת הביטחונית לא נודעו בציבור. מה שכן נודע בציבור ובאופן טראגי הן התוצאות של המדיניות הביטחונית בשנים שפרופ' בן-ישראל היה בכנסת או מעורב בפוליטיקה הארצית. אין איש שפוי שאינו רואה מול איזו מציאות ביטחונית קשה וכוורת של מנהיגים חסרי כל מעוף אנו עומדים.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם
לדאבון הלב, פרופ' בן-ישראל, כנראה, הגיע למסקנות שלי מלפני שנים. אין אלא לפרש כך את דבריו ברעיון לעיתון הארץ ("יצחק בן-ישראל מדבר: האיום האסטרטגי על ישראל הוא לא אירן אלא המערכת הפוליטית", 23.12.2008).
אין בי שמתה לאיד אלא ההפך. ביטחונה של ישראל חשוב לי באותה מידה כמו לכל האזרחים במדינה, ודאי כמו לפרופ' בן-ישראל. יש בי צער עמוק על חוסר המוכנות להודות בכשלים הרבים של מערכת הביטחון ושל הקברניטים האמורים לנהל אותה בצורה אופטימאלית. טענתי זאת בעבר, כולל בפני פרופ' בן-ישראל, אך דברי נתפסו כהזויים. וכך, במלחמת לבנון השנייה בה חייתי עם משפחתי תחת הפגזות במשך 34 ימים וכל אשר קיווינו הוא שהמשיח כבר יבוא כי הבנו שמהקברניטים ומצה"ל, הישועה לא תבוא. פרופ' בן-ישראל היה פרשן יומיומי אצל דן מרגלית ב"ערב חדש". כאשר התברר שהמלחמה מצאה את ישראל עם המכנסיים למטה משום מדיניות ביטחונית מוטעית, חובבנית, בלתי אחראית ומלאה באגו של אלופים ומומחים למיניהם, גם פרופ' בן-ישראל החל להבין שאנו בבעיה קשה ביותר. או אז דבריו נשמעו אחרת. גם המראיין של התוכנית, מר דן מרגלית לא היה מוכן להשתכנע, למרות שיחות רבות שניהלנו, שמערכת הביטחון נמצאת במשבר עמוק.
זאת ועוד; טוען פרופ' בן-ישראל: "אם היית שואל את המתפקדים מי מתאים יותר לניהול המדינה - יואל חסון או יצחק בן-ישראל - הייתי מקבל רוב מוחץ. אבל כשהשאלה היא מי מועיל יותר לקידום האינטרס - יואל חסון מנצח. מנחם בן-ששון ואני נדחקים לתחתית הרשימה בעוד שרוחמה אברהם ויואל חסון נמצאים בראש הרשימה כיוון שהם עסקנים יותר טובים. וכך הכנסת נראית. התהליך של סלקציה שלילית גורם לכך שלאנשים איכותיים כמעט אין מקום במערכת פוליטית מעוותת, המקדמת עסקנים ומתמלאת בעסקנים". דבריו של פרופ' בן-ישראל מהוגנים כיאה לפרופ' ואינטלקטואל, אך במהות, הוא חוזר על מה שאמר בן אהרון בזמנו שיש להחליף את העם. גם הוא יודע היטב שאת זאת לא ניתן לעשות. מי שנכנס לפוליטיקה מבלי לעסוק גם בפוליטיקה, דינו שייפלט אל מחוצה לה.
חרמות ונידויים מצד העיתונאים
במאמרים רבים טענתי וחזרתי וטענתי שהפוליטיקה הישראלית עלולה להמיט אסון על הדמוקרטיה הישראלית. היו שודאי הרימו גבה, אך כאשר פרופ' בן-ישראל משווה את מצבנו לתקופת ויימאר, קביעותיו מקבלות בתקשורת משנה תוקף. גם כאשר טענתי שהממשל הישראלי חייב לכלול טכנוקרטים בתפקידי שרים המתמחים היטב בתחום עיסוקם, שוב נהדפתי. פרופ' בן-ישראל מאיר את עינינו למינויו של נשיא ארה"ב והוא צודק. אך, כאמור, דברים מסוג זה נאמרו לפני תקופה ארוכה ואף אחד לא היה מוכן לשמוע.
ומילים אחרונות לגבי התקשורת. כך טוען פרופ' בן-ישראל: "העיתונאים כותבים רכילות ולא כותבים על מהות. הם עסוקים באזוטרי, בסנסציוני ובפיקנטי. הם לא מתעניינים בהישגים ובתכנים אלא בפוליטיקה". יבדקו המלומדים כמה מאמרים כתבתי על כך ויבינו שהכל היה כבר ידוע בנושא זה. אוסיף לכך שחרמות ממש נוסח ימי הביניים מצד עיתונים מסויימים שמסרבים עד היום לפרסם מאמרים שלי על דברים מהותיים ולא סקנדלים, הם מנת חלקה של ישראל.
יש שזרקו את דוח וינוגרד אל פח האשפה של ההיסטוריה ויש שמאמינים ביושרו ואמינותו. פרופ' בן-ישראל, ראוי לחזור ולקרוא בו כל אות וכל תג כי כל מה שאמרת לארי שביט, כתוב בו באותיות קידוש לבנה.
