עינת פישביין ו
עיתון הארץ הוציאו דיבה לפני כ-14 שנה, כך קבעה לאחרונה השופטת עירית קויפמן מבית משפט השלום בבאר-שבע.
התביעה הוגשה לפני כ-8 שנים, זמן קצר לפני תום תקופת ההתיישנות, כשבמרכזה ידיעה שפירסמה פישביין בהארץ בינואר 2000 תחת הכותרת "סכסוך אישי מונע ממובטלים באילת לקבל הכשרה". פישביין תיארה בידיעה סכסוך בין מי שכיהן כמנהל שירות התעסוקה בעיר, מוטי חרמון, לבין עולה חדשה בשם מרינה. הכתבת ציטטה מתוך מכתב ששלח חרמון לשירות התעסוקה בירושלים ובו תיאר את מרינה, בין היתר, כ"אשה ערירית, מדופרסת וולגרית". כמו-כן נכתב: "בשיחות פנימיות עם אנשי משרד העבודה טען חרמון כי היא נערת ליווי".
מרינה תבעה את חרמון, פישביין והארץ בגין הפרסום ודרשה פיצוי של כ-120 אלף שקל. לדבריה, הכתבה הוציאה דיבתה והפכה אותה למטרה לשנאה ובוז בקרב המובטלים באילת. בעקבותיה, כך טענה באמצעות עו"ד יצחק גדעונין, התקשתה להשתלב במעגל העבודה בעיר.
חרמון, באמצעות עו"ד דורון יום-טוב-ניב, טען כי פעל כראוי במסגרת עבודתו, הכחיש כי פנה לעיתונות ואף הגיש תביעה נגד התובעת. הוצאת
עיתון הארץ בע"מ והכתבת פישביין טענו באמצעות עו"ד ליאת ברגמן-רביד כי הכתבה עסקה בחרמון ולא בתובעת, וכי מטרתה הייתה לחשוף את מעשיו הראויים לגינוי, בין היתר נגד התובעת.
השופטת קויפמן דחתה את התביעה נגד חרמון, אך קיבלה את עמדת התובעת באשר להארץ ופישביין.
השופטת פסקה כי הציטוט מהמכתב ששיגר חרמון חוסה תחת סעיף 13(9) בחוק איסור לשון הרע, המורה כי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור" לא ישמש עילה למשפט. לפי פסק הדין, חרמון כתב את המכתב מתוקף תפקידו, ועל כן תוכן המכתב חוסה תחת הגנה זו.
מנגד, הביטוי "נערת ליווי" אינו נהנה מהגנה זו. השופטת פסקה כי לא הוכח שחרמון אכן אמר את הדברים, ועל כן דחתה כליל את התביעה נגדו. לעומת זאת נמצא כי פרסום הדברים בכתבה הוא בבחינת לשון הרע, וזאת בשל אזכור שמה המלא של התובעת (המוזכרת בדיווח זה בשמה הפרטי בלבד). בבואה לבחון אם הפרסום בעיתון חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק כתבה השופטת:
"קיימת חשיבות לכתבה המבקרת את התנהלותו והתבטאויותיו של מנהל לשכת התעסוקה האמון על גורלם של מובטלי העיר אילת. דא עקא, לא ברור כלל מהו האינטרס הציבורי בפרסום שמה של מי שמתוארת בכתבה כקורבנו - היא התובעת.
"[...] תמוה כיצד עיתונאי אחראי אינו מעלה בדעתו כי פרסום שמה של התובעת לצד התבטאויותיו הקשות של הנתבע 1, לרבות כינויה 'נערת ליווי', יכול שלא לפגוע בה ובשמה הטוב, כיצד פרסום מעין זה יכול שלא להשפילה ושלא לבזותה, ובנסיבות ענייננו אף לפגוע בעיסוקה או, לצורך העניין, בהעסקתה".
פישביין טענה בפני בית המשפט כי פרסום שמה המלא של מרינה נועד להגן עליה, אולם השופטת דחתה טענה זו. "הטענה כי פרסום שמה נעשה לצורך ה'הגנה' על התובעת תמוהה, בלשון המעטה, שכן לא ברור כיצד פרסום שמה המלא יש בו כדי להגן עליה, ועדות הנתבעת 3 [פישביין] בנקודה זו לא סייעה לה, שכן אם המטרה הייתה להרתיע את הנתבע 1 [חרמון] מהמשך ההתנכלות לתובעת, מדוע לא הסתפקה הנתבעת 3 בציון כי שמה של אותה 'עולה חדשה בת 46' שמור במערכת או בכל ביטוי אחר השגור בפי כל עיתונאי".
לאור זאת, ושיקולים אחרים המפורטים בפסק הדין, קבעה השופטת כי הארץ ופישביין יפצו את התובעת ב-20 אלף שקל, לא כולל שכר טירחת עורך-דין בסך 6,000 שקל ועוד 1,000 שקל עבור הוצאות משפט.