זה הזמן לטפוח על שכמו של מתן וילנאי בזכות העתקת מקום מגוריו לשדרות, בלב האירועים הביטחוניים ההגנתיים.
להבהיר, כאחד שעיסוקיו המקצועיים הם בהיקף ארצי - כולל שדרות, ובתדירות גבוהה - (למשל, אתמול הייתי בבית קמה) - אני מבין מקרוב את הצעד הזה של מתן וילנאי, ומברכו על כך.
משם קל יותר להבין את המשמעות של חיים בצל הטילים והרקטות המשוגרים בתכיפות וברציפות, ולקבל החלטות יותר מאוזנות שיתנו מענה למציאות בלתי אפשרית ובלתי מוצדקת זו.
מתל אביב, (בינתיים), גם אפשר לקבל את ההחלטות הראויות, אך לשם כך נדרש לדמות את מה שמשדרות אפשר לראות...
לו אריאל שרון היה מתגורר בגוש קטיף, אולי ההינתקות לא הייתה מתרחשת, אבל ממרחקים זה נראה אחרת.
זאת אף זאת, דוגמא אישית ו"אחריי" - יש דבר כזה, עידוד ותמיכה - בהחלט, ללא עקיצה וללא מליצה.
כך ייאמר גם לגבי יוסי שריד שפנה לקריית שמונה כדי לחנך את הנוער ודוד בן-גוריון שהלך ברגליו לשדה בוקר כדי ליישב את הנגב, ממש, בפועל ולמעשה הציוני.
כן, גם לובה אליאב זכור לטוב, והיום, בעצם ימי המלחמה, התור הוא של אלוף במילואים מתן וילנאי.
מלח הארץ.
