לפעולה הצבאית נגד משטר חמאס בעזה יש משמעות שמעבר לסוגייה הביטחונית גרידא. היא מסמלת כי ניסיון נוסף של ישראל להתמודד עם בעייתה הפלשתינית נכשל. מאז מלחמת ששת הימים נקטה ישראל שלוש גישות כלפי הפלשתינים היושבים בחבלי הארץ ששוחררו: עד 1993 - ניהול באמצעות משטר צבאי, תוך התעלמות מן האתגר המדיני של שליטה באוכלוסיה זרה; בשנים 2000-1993 - ניסיון להגיע להסכם עם הפלשתינים; מאז 2000 - ניסיון להתנתק חד-צדדית מהפלשתינים, במסגרות טריטוריאליות כאלו ואחרות. כל הגישות הללו נכשלו, כשהכישלון האחרון הוא החרוץ ביותר.
השיח הציבורי בישראל, ויש לחשוש שאף בדרגים צבאיים ומדיניים בכירים, מתרכז כדרכו במשימה הצבאית הצרה ביותר: הפסקת ירי הטילים על ישראל. אך כל משימה צבאית היא פרי של בעיה מדינית, ועל פעולה צבאית לתרום לפתרון הבעיה המדינית שהצמיחה אותה. הפעולה הצבאית בעזה בעת ובעונה אחת משקפת את הצורך של ישראל לשנות את המשוואה המדינית הבסיסית מול חמאס והפלשתינים בכלל, ומספקת את ההזדמנות לעשות זאת. להלן תוצע אסטרטגיה צבאית מתאימה.
מתחמקים מהשאלה למה בכלל יצאנו משם
למרות התרחבות האיום האסטרטגי הנשקף למדינה מכיוון חמאסטאן, עד כה היססה ממשלת אולמרט-לבני-ברק להחזיר את כוחות צה"ל לרצועה, וזאת מכמה טעמים:
- המשמעות הפוליטית ההרסנית שיש לכך מבחינת המפלגות שבשלטון: הצורך לחזור לעזה מחייב מתן מענה לשאלה למה ישראל יצאה משם מלכתחילה. בנוסף לכך, מערכה צבאית נגד חמאס עלולה לגבות קורבנות רבים יותר בנפש מאלו שהיה גובֶה מבצע שהיה נערך לפני שישה חודשים או שנה.
- אי-רצונו של הציבור לשוב ל"בִּצָה העזתית", על משקל "הבִּּצָה הלבנונית", ולשלוט באוכלוסיה הפלשתינית שם.
- הרגישות הרבה שמפגינה הממשלה הנוכחית לאפשרות של ביקורת מצד מדינות בעולם באשר להתנהלות ישראל כלפי עזה. לכן, אספקת המזון, הדלק והמזומנים לעזה נמשכה כסידרה, ורדיקלים איסלאמיים ואירופים הצליחו לפתוח קו תחבורה ימית קבוע כמעט לעזה "הנצורה".
- החשש שתקיפה בעזה עלולה לגרור חידוש ירי מאסיבי של רקטות מצד חיזבאללה, הפעם בהיקף גדול והרסני הרבה יותר ולעומק שטחה של המדינה, ואולי אף התערבות סורית. מלחמה בשתי חזיתות היא בעיה גדולה הרבה יותר ממלחמה בעזה בלבד, הגם שניתן כנראה להרתיע את סוריה וחיזבאללה מהצטרפות למערכה בשילוב של איום אסטרטגי (קונבנציונלי) מצד ישראל ולחץ פוליטי מצד ארה"ב.
מה, אם כן, על ישראל לעשות בעזה? נראה, שהממשלה הנוכחית מוכנה לכל היותר להיכנס זמנית לשטח כדי לצאת ממנו, ולא להיתקע ב"בִּּצָה". פעולה כזאת לא תועיל לטווח הארוך, וחבל על חיי האדם ועל המשאבים הכלכליים והמדיניים שיושקעו בה. מטרת הכניסה לעזה צריכה להיות עיקור האיום האסטרטגי על ישראל בגיזרה זו.
לבטל את הכלכלה הפלשתינית ברצועה
מבחינה צבאית גרידא, מציבה עזה בפני ישראל כמה אתגרים משולבים: האתגר הקריטי האקטואלי הוא הפסקת הירי לשטח ישראל. הפסקה מיידית של ירי זה מצריכה שליטה בכל עזה. משימה פחות תובענית היא הטלת מצור אפקטיבי על ריכוזי האוכלוסיה שבשליטת חמאס, מבלי לכבוש אותם - כפי שיפורט בהמשך.
יש לכבוש את השטח הפתוח של הרצועה, פחות או יותר עד לקו השטח הבנוי של הערים. אין לכבוש את ריכוזי השטח הבנוי בעזה, למעט שני חריגים: העיר רפיח, היושבת על הגבול עם מצרים, והעיירה בית-חנון, שממנה יורים פצמ"רים ורקטות על ישראל. רצוי להשאיר בידי חמאס שטח רציף, המשתרע פחות או יותר מג'בלייה בצפון ועד חאן-יונס בדרום, והכולל את רצועת השטח הפתוח שבין כביש 4 לחוף הים. מבחינת ישראל, שטח זה לא ייחשב שטח כבוש אלא שטח שבשליטת האויב, שכאמור, עליו יש להטיל מצור מוחלט - למעט אספקת צרכים אזרחיים אלמנטריים.
יש להקיף את השטח שבשליטת חמאס בגדר מערכת, שתהיה מעתה הגבול הביטחוני בינינו ובין חמאס, כאשר כ-60% משטח הרצועה נשלטת בידי ישראל. הגדר תמנע את הזרמתן של עתודות מזון, דלק ואמל"ח לארגון. באופן כזה, כל ירי על ישראל ירוקן את מלאי התחמושת העומד לרשות חמאס מבלי שתהיה לו אפשרות לחדשו. דעיכת מתקפת הטילים על ישראל תארך יותר זמן, אך זו תושג בסופו של דבר, במיוחד אם אחת ממטרות המבצע תהיה הרחקת החזית כמה קילומטרים מהגבול הנוכחי עם עזה, כך שיושם קץ לאפקטיביות של פצמ"רים וקסאמים במערכה. כל חלופה מבצעית בעזה תמשיך לסבך את ישראל במערכה מתמשכת של לחימה בעצימות נמוכה נגד חמאס. כמו-כן אין להעביר לרצועה כסף מזומן, ואין לאפשר לאף תושב מתושביה לעבוד בישראל. למעשה, על הכלכלה הפלשתינית בעזה להתבטל.
כדי למנוע את הפיכתן של שתי העיירות הכבושות, רפיח ובית-חנון, למוקדי טרור והתנגדות לצה"ל, יש לרוקן אותן מתושביהן, ולהעבירם - כפי שמתירה אמנת ז'נבה הרביעית - למחנות פליטים בניהול ישראלי בתוך שטח הרצועה. אפשר לעשות זאת בדרך פשוטה ביותר, ללא משאיות וכידונים: צרכי האוכלוסיה - מים, מזון, תרופות וכדומה - יסופקו לאוכלוסיה האזרחית רק במחנות שתפעיל ישראל, ולא בעיירות עצמן, מחנות שאליהם לא תתאפשר העברת אמצעי לחימה. לאזרחים שיבקשו זאת, יוּתַר לעבור לשטח הנשאר בשליטת חמאס, או אל מחוץ לרצועה (על-פי אמנת ז'נבה הרביעית, אין כל מניעה להיענות לבקשות אלו). את המבנים הריקים יש להרוס לאחר נטישתם, כדי שלא יהפכו מקומות מסתור לכוחות עויינים.
האופק המדיני לא היה ולא יהיה
אך הבעיה העיקרית של ישראל במערכה נגד עזה אינה צבאית. אפשר לכבוש את עזה אם רוצים, אך עדיין נותרת השאלה מה עושים איתה לאחר כיבושה. אין תועלת בכניסה וביציאה ממנה, וגם איננו רוצים להישאר בה ככובשים. אילו ניתן היה להצביע על איזשהו "אופק מדיני" שיביא שלום ושיאפשר את יציאתנו משם בהסכמה, היה הציבור הישראלי מאמץ אותו. אך בשנתיים וחצי האחרונות מגלים הישראלים ואפילו מעצבי דעת הקהל הבלתי נבחרים בתקשורת ובאקדמיה, את מה שהקהילייה האקדמית של המחנה הלאומי הבינה מזמן: אופק כזה אינו בנמצא ומעולם לא היה. היעדר אופק מדיני אינו תלוי בהנהגה פלשתינית כזו או אחרת - לא כשהוקם אש"ף בשנות ה-60 של המאה הקודמת ולא לפני כן. גם כיום אין הנהגה פלשתינית סמכותית, המוכנה לקבל תנאים שיאפשרו את הישרדותה של מדינה יהודית. הואיל ומלחמת חורמה בישראל, בדרכים צבאיות או פוליטיות או בשתיהן גם יחד, היא מוסכמה של התרבות הפוליטית הפלשתינית, אין סיכוי של ממש להיווצרותה של הנהגה פלשתינית אוטונומית ולגיטימית, המוכנה להסדר בתנאים המאפשרים לישראל לשרוד. הדברים תקפים לגבי אבו-מאזן, וקל וחומר - לגבי חמאס.
עם זאת, נראה שיש פתרון הנותן מענה, אם כי לא מיידי, לבעיות העיקריות - הצבאיות והפוליטיות, שמציבה עזה בפני ישראל: הירי על העורף הישראלי, הרצון להימנע מכיבוש ארוך-טווח של אוכלוסיה אזרחית ואפילו האתגר הפוליטי של עזה.
כל עוד חלק משטח הרצועה, הנמצא בשליטת חמאס, מהווה איום ביטחוני על ישראל ועל צה"ל, כל עוד אין הסכם שלום המביא את העימות לסיום - הרי שמצב המלחמה נמשך, והצרכים הביטחוניים של ישראל מחייבים שלא לאפשר חזרת אזרחים פלשתינים למקומות מושבם הקודמים.
כמובן, גורמים בינלאומיים יִקְבְּלו על כך שישראל הפכה את כל עזה למחנה פליטים אחד גדול. אומנם חמאס הוא האחראי לכך ולא ישראל, אבל המצב בשטח יהיה קשה מאוד - לא רק לאוכלוסיה הפלשתינית האזרחית, אלא גם מבחינת דעת הקהל בישראל. לפיכך, רצוי שהמצב יהיה זמני, גם אם מדובר בשנים ספורות.
לכן על ישראל להציע פיתרון: 5,000 אירו וכרטיסי טיסה חינם לכל פלשתיני מתחת לגיל 45 שיסכים לעבור לצמיתות למדינה אחרת, רצוי מחוץ למזרח התיכון. יש מדינות רבות שבהן מי שמגיע עם סכום של כמה עשרות אלפי אירו יכול לחיות היטב כל ימיו: לרכוש בית, לפתוח עסק, לחיות חיים נורמליים שאינם אפשריים בעזה. למטרה זו יש להקציב עד אחוז מהתוצר הלאומי השנתי (כמיליארד אירו ויותר). מדובר בהשקעה כדאית מאוד, העשויה להקנות לאזרחי ישראל יותר ביטחון מאשר השקעה מקבילה בטנקים ובמטוסים. בתחילה, אולי מעטים יקפצו על המציאה. אך על ישראל להשקיע מאמצים רבים במציאת פתרונות הגירה יצירתיים ובהפצת מידע אודותיהם בקרב אזרחי עזה. כשהחודשים ינקפו ויהפכו לשנים, עשויים צעירים רבים לקבל את ההצעה, במיוחד אם נציע 10,000 אירו לכל פלשתיני בגיל 28-18 שיסכים להגר.
עיון באמנת ז'נבה הרביעית יגלה, שאין כל מניעה בהפעלת מדיניות זו. האמנה נועדה להגן על אוכלוסיה אזרחית הנמצאת תחת כיבוש, כלומר על אוכלוסיה דוגמת זו של רפיח ובית-חנון, ולא על אוכלוסיה שבשליטת משטר עויין. האמנה אוסרת התעללות באוכלוסיה מקומית, אך אינה אוסרת עידוד הגירה מרצון; אדרבה, היא מדגישה כי יש לאפשר הגירה חופשית של האוכלוסיה הנכבשת.
העמדת התרבות הפוליטית הפלשתינית בפני הכרעה
המדיניות המוצעת דורשת שינוי יסודי ביחסה של ישראל ל"לחץ" בינלאומי. על ישראל להבהיר כי אינה מוכנה להשלים עם חמאס או לעשות ויתורים בנוגע לביטחונה. תם עידן הפקרת ביטחונם של אזרחי ישראל למען "תהליך מדיני" ששכרו אינה ברור, או של מחוות לתרבות פוליטית של טרור. עמדה זאת, שמטרתה להגן על המרכיב הצבאי של המדיניות המוצעת בזאת, תאפשר לפתח את המרכיבים האחרים.
ב-1993 שינתה ישראל את מדיניותה - מהתעלמות מהאתגר הפלשתיני לאסטרטגיה של מציאת חן בעיני הפלשתינים. מדיניות זו כללה הענקת סמכויות לפלשתינים, ועשיית ויתורים מדיניים, כספיים וטריטוריאליים לטובתם - הן במסגרת משא-ומתן והן באורח חד-צדדי. היו תקופות בהן הפעילה ישראל לחץ על הפלשתינים ונסוגה מן הוויתורים שאותם כבר עשתה - במיוחד ב-2002, כשבלית ברירה חזרה והשתלטה שוב על יהודה ושומרון - אלא שמן ההתחלה זיהו הפלשתינים נכונה את המגמה הכללית שבמסגרתה הפעלת לחץ ישראלי היא מצב חולף. בניגוד למדיניות המוצעת כאן, ישראל מעולם לא ניסתה לאמץ מדיניות של לחץ מתמיד על הפלשתינים, אשר יגרום להם לאיבוד משאבים חיוניים לצמיתות ואשר יאיים על עצם קיומם הלאומי.
המדיניות המוצעת כאן, של סיפוח זוחל בשילוב עם עידוד הגירה, תאיים להנחית על הפלשתינים הפסדים פוליטיים בלתי הפיכים. אי-אפשר לדעת מראש לאיזו מידה של הצלחה תזכה מדיניות זאת, שניתן להחילה, בשינויים המחוייבים, גם על יהודה ושומרון. אך מבחינת הפוטנציאל, טמונה בה האפשרות לאיים על עצם הקיום של קהילה פלשתינית אוטונומית, גם אם מימוש האיום נראה רחוק. מכל מקום, אין כמו מדיניות זו כדי להפעיל לחץ מכריע ואפקטיבי על הפלשתינים ובכך לעודד שינוי עמוק בתרבותם הפוליטית.
במאה ה-20 העמידו המדינות הדמוקרטיות את גרמניה הדיקטטורית פעמיים בפני בחירה: או כניעה או כליה מדינית. פעם אחת בחרו הגרמנים בכניעה ובהשלמה, פעם שנייה - בכליה. את התרבות הפוליטית הפלשתינית יש אפוא להעמיד בפני הכרעה דומה.
