בספטמבר 1991 כתבתי את המאמר "השלום בצל הדמוקרטיה". לבשתי מדי זית וכומתה אדומה בשירות סדיר, טרם קורס קצינים. סברתי באותה עת, כי הדמוקרטיה, שפלשה למזרח אירופה עם קריסת מסך הברזל, יכולה להביא עוד טוב ותתרום לעולם אם תיושם אף במדינות ערב. נוכח משק כנפיה של הדמוקרטיה - שהדהד היטב באותם ימים, סברתי כי הדמוקרטיה עשויה להיטיב ולהביא לערבים את הרצון לחיות בשלום ולזנוח את המלחמה.
חלף עשור. 11 בספטמבר 2001, הייתי כבר אזרח, עורך דין שעדיין טורח לכתוב דעות על המתרחש במדינה. אזרח המקפיד מדי שנה להגיע לאזכרת ראש ממשלת ישראל, מר מנחם בגין ז"ל. ראיתי על צג הטלוויזיה, פעור פה ובתדהמה, את אירועי הטרור הבלתי נשכחים שניתן לומר כי שינו את סדרי עולם. לא שיערתי כי מה שרשמתי עשר שנים קודם לכן - בהקשר לדמוקרטיה הנדרשת בעולם הערבי – יבקש לרקום עור וגידים כמדיניות ארה"ב. הוא גם שיביא מאוחר יותר מבלי משים לעליית החמאס לשלטון בעזה.
לאחר אירועי 11.9.2001 עשתה ארה"ב סדר חדש בעולם. אף בניגוד לדעת מועצת הביטחון - פלשה ארה"ב לעירק. עד היום, לא נמצאה עילה לפלישה זו לעירק. ראיתי נגד עיני, את התיאוריה של יישום דמוקרטיה במדינות ערב מנסה לרקום עור וגידים בשטח. לצערי הרב, הכישלון לא איחר. בעירק ובאפגניסטן, אין כיום סימנים חיוביים. בעזה, החמאס עלה לשלטון והניצחון על הטרור האיסלאמי נראה כעת רחוק מהישג יד. הטרור מקבל גיבוי מאירן אשר אף מבקשת בצעדי ענק לאחוז בנשק גרעיני. אירן אף מצהירה כיום, באופן רשמי, על רצונה להשמיד את מדינת ישראל.
על קו המשווה בין עירק-אפגניסטן ועזה, כתבתי בשנת 2003 את המאמר "אנטומיה של כישלון". מאמרי ביקש מארצות הברית להפעיל את אותם כללים שהפעילה באפגניסטן ובעירק - אף בעזה. הופתעתי שהרמטכ"ל בפועל באותה עת, רא"ל משה יעלון, כתב לי – בעודו על מדים - כי הוא מסכים עם ההיבט הביטחוני של מאמרי. קרי, יישום הפלישה לעירק - גם בעזה. הימים היו ימים טרום הינתקות. בקיץ 2003 שיחררה ממשלת ישראל מספר רב של אסירי חמאס.
במאמרי "קוהרנטיות צדקת הדרך בשחרור אסירי החמאס" או ככותרת עיתון הארץ "מקומם של טרוריסטים בכלא", ביקרתי בחריפות את ההחלטה שנעתרה לשחרור אנשי החמאס. טענתי כי שחרור זה של אנשי חמאס, אף כמחווה לאבו מאזן, לא ראוי וסותר את הטענה כי מדובר בטרוריסטים ואכן, לימים, חברי אותו ארגון חמאס גירשו את אבו מאזן וחבריו מעזה.
בד בבד, ביצעה ממשלת ישראל את ההינתקות החד-צדדית מעזה. לא הסכמתי עם איבוד השליטה בעזה - ללא הסכם כתוב. הבעתי את דעתי שוב בכתב. היום, אנו עדים לפירותיה הקשים מנשוא של אותה הינתקות ללא הסכם. בין לבין, עברה מלחמת לבנון השנייה. ועדה ממשלתית קבעה כי ראש הממשלה ניהל באופן כושל את מלחמת לבנון השנייה – כך לפי דברי ועדת וינוגרד. אינני מוצא המנדט כיום ליכולותיו לנהל את המלחמה כעת, גם לאור אותו דוח נוקב של אותה ועדה ובפרט שכיום החיזבאללה שילש את כוחו. זאת ועוד, דומני כי, במצב בו ראש ממשלה, אשר בסופו של דבר הינו אדם לכל דבר המוטרד גם מצרותיו שלו - והן לא קלות, אין הוא יכול ליטול חלק בקבלת החלטות הרות גורל. במצב זה, בו הוא - כראש ממשלה - חסר חוט שדרה יסודי – נפגעת הדמוקרטיה בגבה באופן אנוש. היא מתרסקת. היא פוצחת במלחמה ערב בחירות.
ההצדקה ליציאה למלחמה בעזה אינה מספקת בנסיבות של היום. מלחמה מוצדקת - רק כאשר היא יכולה להשיג את יעדיה ומטרותיה. כך למדתי בתורת הלחימה בשירותי הצבאי. מלחמה זו בעזה, ייתכן כי נועדה לכישלון רק משום חוסר היכולת להשיג את יעד מניעת שיגור הרקטות. אי השגת היעדים עשויה לשמש כחרב פיפיות ולהוות פגיעה אנושה בכושר ההרתעה של המדינה. כלל זה, נוכחנו ללמוד על בשרנו עוד במלחמת לבנון השנייה. אני סבור כי אין לנו יכולת למגר את ירי הרקטות ללא השתלטות על עזה והשתלטות מעין זו אינה ברת ביצוע. בטוחני כי המנהיגים יודעים זאת היטב.
למלחמה לא יוצאים ערב בחירות. אין מדובר במצב השונה מתמונת החיים בשלוש השנים האחרונות – הגם שהמצב החריף, עדיין ערב בחירות - ליציאה למלחמה הקרקעית - כאשר לראש הממשלה נקבע שימוע והוא שמכנס את הקבינט ומנהל את המלחמה. מדובר באובדן חיים מיותר של חיילים כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה. אני מגיע למסקנה כי מדובר במלחמה שהיא לא נכונה ושהיא לא תביא לתוצאות בשטח. היא לא תביא לשיפור במציאות הביטחון היום-יומית של תושבי הדרום.
