|
הסוף הברור של "מסמך שפיים"
|
|
|
אצלנו, כשיש פיגוע, העיתונים מתחרים ביניהם מי יביא יותר דם, סבל וזוועה - גם בניגוד לתקנות האתיקה של אגודת העיתונאים. כאילו זה מוכר יותר עיתונים. ואפילו אם זה נכון - למה?! איפה האחריות החברתית של עורכי העיתונים ושל מוסד התקשורת?! השוו למה שקרה בעיתוני בריטניה לאחר הפיגועים בלונדון בשבעה ביולי 2005. האיפוק הבריטי - כמו הימנעות מזוועה בעיתונים האמריקניים לאחר אחד-עשר בספטמבר - נחשבים בתקשורת הישראלית לסימן לרמתה הנמוכה של התקשורת האמריקנית, או הבריטית.
אם לא נדווח על הזוועה - יילך הציבור לערוצים אחרים, קובע התירוץ העיתונאי, או שיאזין לרשתות זרות. כיוון שאני מעריך מאוד את גודל הבוּרות של הישראלי המצוי - איני חושב, שזה יקרה.
כמה מכם ראו אירוע טרור?
מחקר בפסיכיאטריה מצא, ששידור של אירוע טרור, משפיע על דעתנו כמו נוכחות באירוע טרור. ובנוסף, שידור חוזר של אירוע טרור אינו נחשב כמשהו ישן, אלא משפיע עלינו כמו שידור של משהו חדש. רשתות הטלוויזיה יודעות זאת, ולמרות זאת, משדרות ללא הרף שידורים חוזרים של אירועי טרור - כיוון שהן ב"גל פתוח", ואין להן דבר אחר לשדר, כדי למלא את הזמן. אז מקשקשים ומקשקשים, ומריצים שוב ושוב את הסרטים הישנים.
ולא אדבר על שידור של תמונות זוועה - כפי שהיה בדיזנגוף (ולא היה באחד-עשר בספטמבר, או בשבעה ביולי), או על תמונה של שוטרת הרוגה (בפיגוע בנווה-יעקב), שצוותי הרפואה שכחו לכסות את גווייתה העירומה.
התקשורת נמצאת בקרב נואש על רייטינג, כדי לקבל עוד הכנסות, ואנחנו קרבנותיה. ראשית, אתמה מדוע משתתפת התקשורת הממלכתית - קול ישראל, גלי צה"ל והערוץ הראשון - במירוץ העכברים הזה, שפוגע בכל חלקה טובה. גונבים מאיתנו אגרה, כדי שתשוחרר רשות השידור מאימת הרייטינג. אך אצלנו, בישראבלוף, גונבים אגרה מכל אזרח, ונלחמים על עוגת הפרסום באמצעות הצהבת השידורים.
שנית, ידיי לא היו במעל. בשנת 1997 ניסיתי עם אחרים, במרכז ההארחה של קיבוץ שפיים, להתוות מדיניות לסיקור אירועי טרור. קוראים לה, מסמך שפיים, והיא נמצאת לתפארה באתר מכון ICT לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה, ורק שם. התקשורת הישראלית דחתה אותה מכל וכל.
בטורקיה, מאמצת התקשורת קווי מדיניות דומה, שתאפשר סיקור הוגן ולא פוגעני בעת אירוע טרור.
כנראה, אין ברירה, ורק לחץ של דעת הקהל - או חקיקה, שאני מתנגד לה - יביאו לאימוץ מדינות נבונה בארץ. אני חסיד של ויסות עצמי של התקשורת - כיאות לציבור בוגר.
אבל בישראבלוף, כמו בישראבלוף: ראינו מה אירע במלחמת לבנון 2. הציבור מחה, והתקשורת נזעקה לתחמן אותו. מועצת העיתונות בראשותה של השופטת לשעבר דליה דורנר כינסה בדחיפות (מטאטא חדש מטאטא היטב...) ועדה, שדנה בנושא, והסבירה, בסיועו של צה"ל, שבעצם לא אירע כל דבר רע. דרך אגב, זו אינה מסקנתו של קורא תמים בדוח וינוגרד.
|
|
התקשורת מאמצת את עמדת הטרור
|
|
|
|
|
| מנהיגי טרור הופכים למרואייני-על, שהתקשורת רצה אליהם, ומתחננת לראיינם - גם אם אין להם מה להגיד | |
|
|
|
התקשורת הממלכתית שלנו נותנת חינם זמן שידור לטרוריסטים; וכל שטות שלהם זוכה לכותרות. לפחות, שישלמו - כמו כל מפרסם הגון.
מנהיגי טרור הופכים למרואייני-על, שהתקשורת רצה אליהם, ומתחננת לראיינם - גם אם אין להם מה להגיד. בשנת 1980, התפטר פורד רואן, כתב הפנטגון של NBC, כיוון שהרשת שלו נענתה לדרישות של "משמרות המהפכה" באירן להעמיד לרשותם זמן שידור - כתנאי לאפשרות לראיין בני-ערובה אמריקניים בטהרן. כיום, כולם שכחו את לקח אחד-עשר בספטמבר, ומשחרים לשמץ מידע, שיעניקו הטרוריסטים - רצוי בריאיון בלעדי.
כשאוסאמה בין לאדן, או יאסר ערפאת, התראיינו בתקשורת האמריקנית, או בתקשורת הישראלית, בהתאמה, הם דרשו - וקיבלו - זכות לא להישאל שאלות מביכות; ולמעשה, ניהלו נאום, ולא ריאיון. לשום מרואיין אחר לא ניתנה פריבילגיה כזו. לשום גורם אחר - ובעיקר, לא ממשלות - לא ניתנת הזכות, שקומוניקטים שלו יוקראו מילה במילה בתקשורת.
למה התקשורת עושה זאת?
א. פחד מתחרות, המוגבר על-ידי הימצאות טכנולוגיה מתקדמת לטלקומוניקציה, המאפשרת שידור "חי" בזמן אמיתי.
ב. אהדה לטרור.
ג. טיפשות.
ד. רוע-לב.
ה. תסמונת סטוקהולם.
זוכרים את פיטר ארנט, ששידר מבגדד במלחמת המפרץ הראשונה ובתחילת מלחמת המפרץ השנייה? לפני כמה שנים התברר, שרשת CNN הגיעה להסכם עם סדאם חוסיין: תמורת הזכות לשדר מעירק, שידרה רק דברים אוהדים לו ולמשטרו. יתר על כן, במרס 2003, התראיין ארנט לטלוויזיה העירקית, ודיבר בעד המשטר בבגדד ונגד ארצות-הברית. התברר, שזה חלק מהתשלום לסדאם חוסיין תמורת הזכות לשדר מעירק. דעת הקהל בארצות-הברית יצאה נגדו, והוא פוטר מייצוג נשיונל ג'יאוגרפיק, NBC ו-MSNBC.
בסוף שנות השבעים, שלח ניו-יורק טיימס לביירות את תומאס פרידמן, כדי שיעמוד בראש משרד העיתון בעיר, כשברור לכל, שהוא יהודי. בעולם, "פרידמן" זה כמעט כמו "כהן". בנוסף, מאחורי פרידמן רץ שובל של שמועות, שהיה צוער ב-CIA. הפלא ופלא (פעם קראו לזה, חזיז ורעם), היהודי שרד שלוש-ארבע שנות שירות בביירות. איך? דיווחיו אהדו את המחבלים, והמעיטו בנזק, שהמיטו על לבנון. כתבתי כבר, שאויבינו חכמים?
איך תסבירו את הכתבים הישראלים, שהתרוצצו בחוצות עזה לפני "עופרת יצוקה"? אלמלא שירתו את תעמולת חמאס, כבר מזמן היו מחסלים אותם. שם אין אי-סדר דמוקרטי כמו אצלנו. פה רבים כל שועי המדינה על הזכות להתראיין לאל-ג'זירה, שמשמשת אליבא דכולי עלמא מסלקה לתעמולת הטרור.
|
|
|
| כל חודש - ממש עד ערב "עופרת יצוקה" - העבירה מדינת ישראל, דרך מעברי הגבול, מיליוני שקלים במזומן לממן את הרשות הפלשתינית | |
|
|
|
סוגייה אחרת - שקשה לפתור - הינה ייצוג הטרור בפרלמנט של העם המותקף. לא אפרט את המצב אצלנו. כולכם מכירים אותו. בבריטניה אסרו על מנהיגי הטרור - כולל חברי הפרלמנט שבהם - להופיע ב-BBC בקולם, כדי לצמצם יכולתם לעשות תעמולה. בספרד העיפו מהפרלמנט את המפלגה, התומכת במחתרת הבאסקית ETA.
באותה ההזדמנות חשוב להזכיר, כי האזנה לדרשות אימאמים יכולה ללמד על תעמולת טרור. בישראל, רובם עובדי מדינה. אז מה?!
אלא שבמקומות מסוימים - למשל, ארצות-הברית - התערבות שלטונית בניהול כנסייה מנוגדת לחוק. באותה המידה, בדיקה של חשבונות צדקה ושל קרנות צדקה דתיות יכולה להיות מנוגדת לחוקה, וממשלת ארצות-הברית עושה זאת בהתמדה לאחר שמצאה, כי חמאס ולא רק הוא מנהלים גיוס כספים במסווה של פעילות תרבות וצדקה במסגדים.
ואם רציתם לתמוה - הרי לכם חומר למחשבה: כל חודש - ממש עד ערב "עופרת יצוקה" - העבירה מדינת ישראל, דרך מעברי הגבול, מיליוני שקלים במזומן לממן את הרשות הפלשתינית - כמובן, כדי לסייע לה באחזקת מנגנון הרשות. בפועל, מדינת ישראל מממנת טרור ביודעין. המדינה שלנו, ששולחת את חייליה להיהרג בלוחמה נגד טרור, ומפקירה את אזרחיה לטרור, הינה המדינה היחידה במערב, שמעבירה בגלוי הון עתק למימון ארגוני הטרור.
|
|
|
| התקשורת תאבה כביכול לספר הכל - כביכול בשם זכות הציבור לדעת - עד שזה מגיע לענייניה. אז היא יודעת לשמור סוד | |
|
|
|
למרות שאינה מובטחת ברוב חוקות העולם הדמוקרטי, זכות הציבור לדעת הינה תולדה מתחייבת מהמחשבה הדמוקרטית. היסטורית, הרעיון נקבע בראשונה רק בשנות השישים.
ענף-משנה של יחסי הציבור הנו הסתרת מידע, העלול לסכל מבצעים, או לסכן חיי אדם. את העבודה עושות מחלקת ביטחון שדה/מידע והצנזורה הצבאית. בג"צ קבע בשנת 1990, כי מותר לצנזר רק מידע, המסכן בעליל חיי אדם.
כפי שאמר הנשיא האמריקני ג'ימס מדיסון, דמוקרטיה מושתתת על בקרת הריבון - העם - על השליטים מטעמו. לפיכך, אמורה התקשורת לפעול בשם העם, כדי לדווח לו "דיווח מלא, מתמצת ואינטליגנטי על אירועי היום שחלף".
אלא שאיננו יכולים לייחס לתקשורת את טוהר הכוונות בהגדרות הנפלאות של הנשיאים ג'ורג' ג'פרסון ומדיסון (למרות ששניהם ידעו - כבר אז, לפני מאתיים שנה - שאינה צחה כשלג). התקשורת נעה בין שני קטבים בתפקודה: מחד-גיסא, היא עסק מסחרי, שצריך למכור את מוצריו (עיתונים ושטח פרסום), וצריך להיות רווחי כדי לשרוד. מאידך-גיסא, היא שירות לאזרח ולאומה. החלק השני בפעילותה - שליחותה - הבטיח לתקשורת הגנה חוקתית. זו התעשיה היחידה, המוגנת חוקתית. בשום חוקה אין חופש התחתונים, ואין חירות הסנדל.
בפועל, הראה כבר בן בגדיקיאן, חוקר תקשורת אמריקני, שהיה עיתונאי, כי התקשורת משרתת את בעלי הונה. היא תמית סיפורים, שמתנכלים למוטביה (לרוב, מפרסמים גדולים), אך גם למקורות המידע שלה. לכן, רק וושינגטון פוסט חקר לעומק את פרשת ואטרגייט. לכן, אף עיתון לא עושה כתבות מעקב על תחקירים, שפרסם יואב יצחק על ראש ממשלתנו. עורך צריך להיות עולה חדש חסר-דעת מיפן (חיוני - כדי שיידע לעשות חראקירי), כדי לתקוף ראש ממשלה, או שר ביטחון (אם אינו עמיר פרץ, או משה ארנס - שהגיעו מחוץ לממסד הביטחוני). גם מעט מאוד פורסם על שחיתות ועל ליקויי ניהול במערכת הביטחון הישראלית. שאלו כל אחד - הייתה ויש שם שחיתות - כפי שאומר הפתגם האמריקני - שתספיק לזבל את כל חצי-האי סיני.
התקשורת תאבה כביכול לספר הכל - כביכול בשם זכות הציבור לדעת - עד שזה מגיע לענייניה. אז היא יודעת לשמור סוד. כשבמלחמת המפרץ הראשונה, נפל בוב סימון מ-CBS בשבי העירקי, שתקה התקשורת העולמית. הכל ידעו, שהוא יהודי, והתנאי לשרידותו בכלא העירקי היה אי-פרסום היותו ישראלי. כך היה גם בשנת 2002, כשדניאל פרל מוול סטריט ג'ורנאל נחטף בקראצ'י. ולא קרה כשמניגיסטו היילה מארים, שליט אתיופיה, התנה את עליית יהודי אתיופיה באי-פרסום הדבר בעיתוני ישראל. הייתה תקלה כביכול; הדברים פורסמו, ועליית יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" הופסקה לעשר שנים. כמה יהודים אתיופיים שילמו בחייהם על המחדל?
|
|
כדי לנצח במלחמה בטרור, עלינו לנהל מלחמה תקשורתית בארגוני הטרור. חלק מזה הוא לוחמה פסיכולוגית.
אפשר להילחם פסיכולוגית במחבלים, ובעיקר להשמיט את הקרקע מאחורי טיעוניהם. בשביל זה צריך להכיר את הערבים, איסלאם ועוד. כשהמחלקות למזרח תיכון ברוב האוניברסיטאות בעולם - כולל אצלנו - הינן חממה לאנטי-ישראליות ואולי גם לאנטישמיות, די קשה הדבר. נכשלנו אפילו בידע בסיסי על המזרח והבנה של תהליכים מדיניים וצבאיים בו (עיינו בערך מלחמת יום הכיפורים, אך לא רק בו).
חלק אחר הוא פעילות מתמדת ביחסי ציבור (public affairs, במונח האמריקני) - שאמור לעשות דובר צה"ל. מי שמכיר את חטיבת דובר צה"ל יפרוץ בבכי/צחוק. זו פלוגת החוד של יחידה, הכמהה להיות מובסת.
אתן לכם דוגמה נחמדה למה שקורה אצלנו: בשלושים בספטמבר 2000, נהרג כביכול נער ערבי בירי ליד צומת נצרים. קראו לו, כביכול, מוחמד א-דורה, והוא נקלע לאזור כביכול בטעות עם אביו. הדיווח היה של הצלם טלאל אבו רחמה - ערבי, שעובד עבור רשת פראנס 2 הצרפתית. את הידיעה ערך לשידור שארל אנדרלין - יהודי ישראלי, שדרך אגב היה אז עדיין איש מילואים בדובר צה"ל. צה"ל חנטרש חקירה, כהרגלו, והודיע על הבלתי-אפשרי: כוחותיו הרגו בטעות את הילד, והוא מתנצל על כך.
דרך אגב, אם לא שמתם לב, ערבים עד גיל 66 הינם ילדים, ואילו יהודים זכאים לתואר הזה רק עד גיל שמונה חודשים...
"מוחמד א-דורה", הנו שם הקוד לעלילת-דם בזויה, שממשלת ישראל נתנה לה להירקם. במחדליה הגבירה את נזקיה. פרשת א-דורה מלמדת, כנראה, שהעלית הישראלית אינה רוצה לנצח (כפי שנאמר לא אחת במהלך מלחמת לבנון 2 - כולל מפי גיא צור, מפקד אוגדה 162, שאמר, שרק צרות יצרו לנו ניצחונותינו).
|
|
קומץ קוראי יוכלו להגיד, כל סוג של ניהול מידע בידי הממשלה מנוגד לרוחה של דמוקרטיה. ואסכים עם חלק מטענותיהם.
בתוך השיגעון הכללי, שהכניסו לצבאנו שמעון נווה ודוביק תמרי (בין השאר, מייחסים להם את הרצון לא לנצח, שדבק בצה"ל), היה מונח, שנדבק כספחת לרמטכ"ל משה-בוֹגי יעלון, שלא הבינוֹ כיאות: צריבה תודעתית. אכן, כדי לנצח את היריב, מוטב לשכנעו, שאין לו סיכוי... אנשים שפויים - ומנהיגי הטרור הערבי מוסלמי הנם אנשים שפויים (ולדעתי, חלקם חכמים ממנהיגינו) - לא יסתכנו במפלה. בזמן התקוממות הערבים (שאנחנו קוראים לה - כיוון שהחלטנו להפסיד במערכה, במונח ערבי - אינתיפאדה - לעומת אבותינו, שקראו להתקוממויותיהם במונח עברי - מאורעות), אכלתי עם חבר אצל שייח' ערבי בגליל. "החזרנו אתכם שבעים שנה אחורה", אמר לי השייח'.
אנחנו מתנהגים כמו מי שהפסידו במערכה; וכך נוהגים בנו. כך, מפרשים אותנו יריבינו. למשל, בהיתר להקרין בארץ את סרט התעמולה "ג'נין, ג'נין", המשקר במצח נחושה לגבי אירועי "חומת מגן". מה נלין על מוחמד בכרי, כאשר ערן ריקליס היהודי מעביר מסר אנטי-ישראלי ב עץ הלימון, ומשרד התמ"ת מימן סרט הולנדי-גרמני-פלשתיני ("גן-עדן עכשיו" של האני אבו אסד, שכבר נזכר), המפאר מחבלים מתאבדים. בשורה זו נזכיר יהודי טוב מאמריקה, שעושה הרבה למען המדינה, סטיבן ספילברג. סרטו הרע, מינכן, מציג את הלוחמה הישראלית בטרור באור מגוחך, ומקשר בינו לבין אחד-עשר בספטמבר. "שני הצדדים טועים", היא מסקנת הסרט מינכן... וספילברג נחשב לאוהד ישראל.
למי שחושבים, שסרט הוא אמנות - אספר, שבתחילת שנות השישים מימנה המפלגה הקומוניסטית של איטליה את הסרט "התעמולה הקרב על אלז'יר" של ג'ילו פונטֶקורוו, שהופק בסיוע ממשלת אלז'יריה, ותורגם לעשרות שפות.
ובאותו העניין של מעשינו/מחדלינו כחול-לבן, ראוי לציין, כי הוצאת מערכות הצבאית טרחה לתרגם לעברית ספר, שאוהד למלחמת הטרור באלז'יריה (מלחמה פראית לשלום לאליסטר הורן), והרמטכ"ל רפול הורה לחלקו כשי לכל קציני צה"ל.
|
|
