בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ב-2.8.2006, בראיון לסוכנויות אי-פי ורויטרס, חשף ראש הממשלה אהוד אולמרט את תוכניותיו, לאחר הניצחון הצפוי על החיזבאללה, במילים אלה: "המלחמה בצפון תקנה תנופה לקידום תוכנית ההתכנסות ופינוי היישובים בגדה המערבית".
היות שהמלחמה הסתיימה כידוע בהקמת ועדת וינוגראד, שובשה תוכניתו של אולמרט והוא דחה את הגשמתה להזדמנות אחרת.
והנה הגיעה ההזדמנות, ושוב מלחמה והפעם בדרום: אולמרט לא שכח את חלום ההתכנסות, והוא פועל שוב במלוא המרץ כדי לקדם את האג'נדה שלו ששיאה הקמת מדינה פלשתינית. זאת הסיבה שאולמרט בניגוד ללבני ולברק, שש אלי קרב ולוחץ להמשיך ולהכות בחמאס.
לפיכך, בצד ההצהרות הפומביות על שתי מטרותיו של מבצע "עופרת יצוקה": החזרת הביטחון לתושבי עוטף עזה והפסקת הברחת האמל"ח בציר פילדלפי. לאולמרט מטרה סמויה נוספת שהס מלהזכירה בפומבי והיא: להעביר את עזה כפרי בשל על כידוני חיילי צה"ל לידי אבו מאזן וחבר מרעיו, בתקוות שווא חדשה, שהם יקימו לצידה של ישראל מדינה פלשתינית רודפת שלום.
מדינות הקווארטט, בשיתוף הממשל החדש של ארה"ב כבר נושפים בעורפנו ליישום תוכנית האיוולת. דוגמת הלחץ שהפעיל עלינו בזמנו הנשיא בוש שנסכים להשתתפות החמאס בבחירות, והסוף ידוע...
כאילו שלטון אש"פי עדיף על חמאסי. זה נבילה וזה טריפה, שניהם חולמים על שחרור כל פלשתין, אלה בחליפות ובעניבות ואלה בתרבושים ועבאיות. אלה עוטפים את תוכניותיהם בנייר צבעוני, ואלה מכריזים עליהן בראש חוצות.
בעוד פחות מחודש תתקיימנה בחירות בישראל, אלה הן בחירות גורליות לעתידה של המדינה. הפעם נקראים הבוחרים להכריע האם הם בעד הקמתה של מדינה פלשתינית "רודפת שלום" לצידה של ישראל.
