לאט ובהדרגה נרגעות תרועות הקרב של אלו שקראו להשמדת החמאס ואף של אלו שקראו בתחילת המבצע להפלת שלטונו. הכול הורידו את טון הדיבור, תרועות ההרס והנקם ופעיות המגנים כל אקט אלים ואת "פשעי המלחמה", מבלי שיש להם הצעה קונקרטית כלשהי, מפנים בהדרגה את מקומם לחשיבה פוליטית מעשית. כפי שניתן היה לצפות, בתהליך זה החלוקה של "ימין" ו"שמאל" "ניצים" ו"יונים" מאבדת את משמעותה, ודווקא עמדת "השמאל" עלולה להכתיב, למעשה, את המשך העימות האלים.
לכל אגף בפוליטיקה הישראלית יש את הקלישאות שלו. הימין מדבר על הפגנת כוח, על מאבק אלים הכרחי ,על נחישות ועל הרתעה. השמאל מדבר על זכויות אדם, פגיעה באזרחים, פשעי מלחמה ועל כך שחייבים לדבר במקום לירות עד שיימצא פתרון. לפי גישתו צריך לדבר כמובן עם כל אחד בכל זמן וללא תנאים.
אלו גם אלו אינם אומרים הרבה. בכל מצב פוליטי צריך לענות על ארבע שאלות:
א. עם מי מדברים?
ב. על מה מדברים?
ג. מתי מדברים?
ד. מה עושים אם לא מדברים?
תשובה לשאלות אלו נגזרת מהמטרות המעשיות שמציב כל צד לעצמו. אם המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, יש להגדיר את היעד המדיני תחילה.
התשובה לשאלות האמורות, ביחס למבצע המתנהל היום, נגזרת מתמונת המציאות שכל אחד משרטט ביחס לעתיד. מי ששואף לפתרון של שתי מדינות לשני עמים במתווה הסכם אוסלו, חייב בסופו של יום לשאוף להתמוטטות שלטון החמאס בעזה. ראשית - מפני ששלטון זה מפצל את העם הפלשתיני לשתי יחידות נפרדות, ושנית - מפני שעם החמאס לא ניתן כלל לדבר על הסדר קבע בשל מטרותיו ארוכות הטווח. אלו ששאפו לפתרון שתי מדינות סברו שעל ישראל לעשות כל שביכולתה כדי למוטט את שלטון החמאס בעזה, ובשום אופן לא להכיר בו ולא לנהל עמו מו"מ מדיני שימוטט מה שנותר מסמכותה של הרשות הפלשתינית.
אחרים סבורים כי הפילוג בעם הפלשתיני הוא עובדה קיימת והוא בגדר נתון היסטורי מאז תחילת ימי המאבק בארץ ישראל. מי שזכר את ההיסטוריה לא יכול היה להתעלם מהעובדה שמאורעות 1936 הסתיימו אצל הפלשתינים במלחמת אחים אכזרית. הפיצול הפוליטי והחברתי גזר את גורלם של ערביי הארץ ב-1948, והוא שהביא לכך שעל סף הגשמת חזון המדינה העצמאית, התפצל העם הפלשתיני לשתי ישויות עוינות הנשלטות על-ידי ארגונים שונים.
עבור גורמי "ימין" בישראל, הפיצול הפוליטי בחברה הפלשתינית הוא עובדה (לאו-דווקא שלילית), ופיצול זה לא יאפשר הסדר פוליטי יציב. על-פי תפיסה זו, תמיד יימצא די כוח בידי אחד הגורמים על-מנת להכשיל הסכם כזה, ולעתים קרובות הדבר יקרה מתוך מניע של מאבק פנימי ולאו דווקא מתוך העוינות לישראל. על בסיס ההשקפה האמורה, חלוקת הנחלה הפלשתינית לשתי ישויות נפרדות או יותר, היא הפתרון האפשרי הרצוי. למותר לציין כי קיים חלק נכר בימין הגורס כי אף המתונים בצד הפלשתיני מטרתם ארוכת הטווח היא השמדת ישראל והחלוקה בין קיצוניים ומתונים היא חסרת ערך מעשי.
אנו עדים היום לחזיון מוזר המפתיע רק את מי שהחליטו לעצום עין ולהתעלם מהדילמות האמיתיות. למרבה הפלא מתנגדים כמה וכמה אנשי "ימין" מובהקים להפלת שלטון החמאס בעזה, ודומני שאף נתניהו אינו סבור שצריך לעשות זאת עכשיו. דווקא איש שמאל מובהק הדוגל בתפיסת שתי המדינות, כמו העיתונאי עקיבא אלדר, כותב היום ב'הארץ':
"זה הזמן לבקש מהמצרים להעניק לאבו מאזן תפקיד מרכזי במגעים להפסקת האש ברצועת עזה ולפתיחת המעברים. אם אבו מאזן יביא לתושביה האומללים את בשורת הרגיעה, הוא יקנה את עולמו אצלם".
עקיבא אלדר היה תמיד עקבי מבחינה פוליטית והתנגד לכל שיג ושיח של ישראל עם החמאס, בגלל שמו"מ כזה יפגע בסמכותו של אבו מאזן. אני חולק על גישתו – מה שהוא מציע פירושו למעשה החזרת שלטון אבו מאזן על עזה בחסות הכידונים הישראלים. אין ספק שמטרה כזו לא תקרב רגיעה בטווח הקצר, שכן החמאס יסתכן באובדן מוחלט של שלטונו תוך חשיפת אנשיו לפעולות נקם מצד אלו בפתח שלא שכחו דבר.
החזרת אבו מאזן משמעה לא רק כיבוש הרצועה, אלא המשך החזקתנו בה עד ששלטונו, הנשען על כוחנו, יתייצב.
זה הזמן להשלים את המהלומה הצבאית ולהגיע להסדר הפסקת אש הטוב ביותר שביכולתנו להשיג. בהסדר כזה אנו מעניקים לחמאס הרבה מאד - המשך שלטונו בעזה, ובתמורה אנחנו צריכים לדרוש הרבה בתחומי הבטחת השקט ואי ההתעצמות הצבאית. לא תפקידנו ואין זה ביכולתנו להמליך את אבו מאזן על הרצועה. לא תפקידנו ואין זה ביכולתנו ליצור בעם הפלשתיני את אותה אחדות מינימלית החיונית להגשמת חלק מחלומם. ניסיון העבר מלמד שיכולתנו לעצב את הפוליטיקה בקרב שכנינו היא מועטה והתוצאות תמיד מאכזבות.
