מואיז בן הראש - משוגע מרוב עבר

בגיליון האחרון של 'אפיריון', כתב העת הים תיכוני לספרות ולאמנות מייסודו של המשורר ארז ביטון, התפרסמו מספר שירים של המשורר המרוקאי- פרדי-ישראלי מואיז בן הראש. אני מציינת במכוון "שיוך עדתי" כיוון שהמשורר מעניק משקל מרכזי בשירתו לאי השתייכותו למקום. בחרתי לכתוב על שירים מתוך המקבץ המתפרסם בגיליון ועל ספרו של מואיז בן הראש 'משם באתי'. רחל קלאהורה עורכת 'אפיריון' מעמידה בכל חוברת מקבץ שירים למשורר, ובגיליון הזה זכה המשורר מואיז בן הראש בכבוד הראוי לו כיוצר. עמודי הגיליון 12-20 מוקדשים לשירת מואיז בן הראש. כריכת ספרו החדש "משם באתי" בהוצאת מובן, 2008 מאיירת את עמ' 12. ומהעמוד הבא שרשרת של שירים רוויי כאב. בסיום החוברת מעמ' 54 שירים שמואיז בן הראש בספרדית לאחר מכן הוא תרגמם לעברית. למשל, השיר "על השיבה" נכתב ב-1999 בגרסה הספרדית ואחר כך נכתב בעברית בשנת 2000. אין ספק שהמשורר מואיז בן הראש הוא אחד מן המשוררים הבולטים בני זמננו. מואיז הצליח להתקבל וזכה להכרה בשירתו דווקא מעבר לים ואחר כך אצלנו. בשנים האחרונות עקבתי אחר מפעל יצירתו ואט אט התגלה עולמו של יוצר. מואיז הצליח לבנות את מעמדו כיוצר גלובלי, מה שלא עשו משוררים רבים וטובים, גם אלה שאותם מכנה מואיז "אשכנזים". המשורר אינו תלוי מקום ואינו תלוי מולדת, ואולי הוא תלוי מקום ותלוי מולדת רק אנו לא הצלחנו לקלוט אותו. מואיז בן הראש עלה לארץ בשנת 1972 ממרוקו, ומוטיב קינת המהגר שזור לאורך שיריו באורח בולט. אחד מספריו הראשונים אף נקרא "קינת המהגר". ניתן לאפיין את שירתו של מואיז כשירה "בכיינית". אין ספק שהוא מנהל דיאלוג ארוך ומתמשך עם הקהל שלו שאינו קיים בארץ באופן, שהוא מאוד היה רוצה. בינתיים מואיז כותב, הנייר סופג הכול. מואיז כותב בספרדית ובאנגלית וגם בעברית. משורר רב לשוני. בזכות הקשרים שיצר במהלך העשורים האחרון, הפך כאמור, ליוצר מוערך בעולם הגדול. באתר האינטרנט של "אמזון" ניתן לרכוש את ספריו בשפות האנגלית הספרדית וכן, גם בעברית. כאן אצלנו עשו עימו תיקון בהכרה באיכות יצירתו במתן פרס ראש הממשלה לשנת תשס"ט. מנימוקי השופטים: "יצירותיו בשירה ובפרוזה של בן הראש מהווים כמעט סוגה ספרותית משל עצמה בנוף הספרות הישראלי. שיריו וסיפוריו עוסקים בכאבי העקירה וההגירה של בן הראש מארץ מולדתו, בתחושת הגלות וכאב הקריעה מתרבות עולמו הקודם, ובעיקר בתחושת ה"השתקה", אותה חווה היוצר מול הממסד הישראלי על רבדיו השונים. עם זאת, ביצירותיו באים לידי ביטוי כוח יצירה מקורי ועז, בצד ביקורת והתרסה ואמונה בדרכו כמשורר וכסופר. ראוי כי החברה הישראלית תהיה קשובה יותר לאמנותו של בן הראש שהיא אמנות וצעקה בעלי יחוד ועומק בנוף התרבות הישראלי." לא בכדי מתפרסמים שיריו של מואיז בן הראש בגיליון של כתב העת "אפיריון". שיריו של מואיז יונקים משיריו של ארז ביטון. הביטחון לכתוב על התחושות של בן מרוקו, שאינו מוצא את מקומו כבן הארץ, מושרשים בשירתו של ארז ביטון. אין ספק כי הפריצה של ארז ביטון לתודעה הלאומית בשנות השבעים של המאה העשרים, הובילה משוררים שחשו קיפוח כמוהו לפרוץ בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. כשקוראים את שיריו של מואיז בן הראש נדמה כי השד העדתי לא מת, הוא קם לתחייה ובועט בשיריו של מואיז בן הראש. השד הזה לא עושה הנחות לקוראים. משם באתי הקובץ "משם באתי" שהתפרסם בשנת 2008 בהוצאת "מובן" (קיצור שמו של מואיז בן הראש), כותרתו מסמנת את המקום "משם", סימון זה מלמד על התייחסותו של המשורר למקום. קודם המקום ואחר הפעולה. ציון חזק של מקום בהדגשה פואטית מוביל לתחושה של בעייתיות. הימצאותו של הדובר במקום אחד ורצונו להיות שייך למקום אחר. הסימון מזכיר את התפיסה של ימי הביניים שמופיעה בשירתו של יהודה הלוי "לבי במזרח", "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" וזוהי תפיסה המיושמת בכותרת של הספר וגם שיר בקובץ בלשון הכי פשוטה. והמשמעות ההפוכה של מואיז מעוררת תחושה של כאב. היוצר לא מתגעגע לארץ ישראל כי אִם לגולה. בהדגישו את המקום בכותרת הספר, העצים המשורר את תלישותו. גם העדר ציון המקום המדויק ממחיש זאת. מהו המקום הזה "משם" או "שם". ככל שמעיינים בספר מתברר לקורא עד כמה חי המשורר בעולם שבו תחושת התלישות מעסיקה את אותו. המשורר אינו תלוש בגלות כפי שכתבו סופרים אשכנזים במזרח אירופה בתקופתה גלות ("התלוש" של י.ד. ברקוביץ) אלא תלוש כאן בארץ אבותיו. המשורר תלוש בעת שיש כאן תחייה חדשה ומדינה שיש להתגאות בה. משעלה לארץ החל מסע געגועיו לעברו. והוא כל כך מתגעגע לעברו שהעבר שלו הולך ומתרחב. אין גבולות לעברו של מואיז. העבר שלו אינו העבר שמתקשר לחוויותיו האישיות אלא עבר שמתקשר לעם היהודי. היהודים שגלו מספרד, אנוסי ספרד, נרדפי האינקויזציה הם חלק אינטגראלי מהעבר שלו. שמונה מאות שנה של עבר מונחים על כתפיו של מואיז בן הראש ואלה משוקעים בשירתו. הוא כותב באחד משיריו על אנוס שאשתו נלקחת ממנו. והוא המשורר מנהל איתה דיאלוג כמו הוא בן מאות שנים ועדיין זוכר את אשתו האנוסה. אין צורך להכביר מילים בשירו על השיבה מספר המשורר על סיפור שיבתו מבין דפי ההיסטוריה. ויש שירים נוספים בקובץ המספרים את סיפורם של האנוסים. על השיבה חָזַרְתִּי כְּדֵי לִדְרשׁ אֶת שְׂפָתִי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי אֶת רַבָּנַי וְאֶת מְשׁוֹרְרַי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת הָעִבְרִית שֶׁלִּי וְאֶת הַסְּפָרַדִּית שֶׁלִּי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת גִּבְעוֹתַי וְאֶת הָרַי וְאֶת עָרַי וְאֶת יָמַי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי וְאֶת בְּרִיאוּתִי אֶת צִפּוֹרְנַי וְאֶת סְפָרַי חָזַרְתִּי מִמַּעֲמַקֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה כְּדֵי לְסַפֵּר לָךְ אֶת סִפּוּרִי חָזַרְתִּי אַחֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה חָזַרְתִּי כְּדֵי שֶׁתִּרְאִי אוֹתִי וּתְסַלְּקִי אוֹתִי חָזַרְתִּי לָקַחַת אֶת הַזָּהָב וְאֶת כָּל הַכֶּסֶף חָזַרְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָךְ וְלַעֲזֹב סוֹף סוֹף לָלֶכֶת בְּמוֹ יָדַי חָזַרְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָךְ נוֹלֶדֶת מֵחָדָשׁ אַחֲרֵי שֶׁהָיִית עֲצָמוֹת לְלֹא בָּשָׂר אַחֲרֵי שֶׁהִתְעוֹרַרְתְ יוֹם אֶחָד לְלֹא עוֹר בִּזְמַן שֶׁאֲנִי זָכַרְתִּי אוֹתָךְ בִּזְמַן שֶׁמְּשוֹרְרַיִךְ שָׁרוּ שִׁירִים עַל קִבְרִי וְהַמַּרְתְּפִים שֶׁל הָאִינְקְוִיזִיצְיוֹת שֶׁלָּךְ רָדְפוּ אוֹתִי עַד מֶקְסִיקוֹ, עַד סַנְטִיאָגוֹ דֶּה צִ'ילֵה, עַד הַגּ'וּנְגֶּל וְאַתְּ הִשְׁתַּקַּפְתְּ בַּזָּהָב וְרָאִיתָ עַצְמֵךְ עֲשִׁירָה וְיָפָה מֵאָה שְׁנוֹת אַשְׁלָיוֹת גְּדֵלוֹת חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה הָיָה גְּאוֹנִי לִזְרֹק אֶת יְהוּדַיִךְ וְאֶת הָעֲרָבִים שֶׁלָּךְ סְפָרַד מְאֻחֶדֶת וִיחִידָה מֵאָה שָׁנָה עִוֶּרֶת אֶל מוּל הָאֲדָמוֹת הַחֲדָשׁוֹת נוֹתֶרֶת לְבַד הוֹ סְפָרַד נוֹפֶלֶת בִּזְמַן שֶׁאֲנִי זָכַרְתִּי אוֹתָךְ אִמְרִי אִמְרִי וָלֶנְסְיָה, אִמְרִי קָאדִיז, אִמְרִי גוּאָדֶלְקִיבִּיר, אִמְרִי גוּאָדֶלָחָרָה, אִמְרִי בַּרְצֵלוֹנָה, וְאִמְרִי לוּסֵנָה, אִמְרִי אִמְרִי גְּרָנָדָה וְאִמְרִי חֶרֶז, אִמְרִי טוֹלוֹקְס וְאִמְרִי מָלָגָה הֵם כְּמוֹ טִפּוֹת יַיִן עַל לְשׁוֹנִי שֶׁהַמִּדְבָּר יִבֵּשׁ אִמְרִי בָּדָלוֹנָה, אִמְרִי סָלָמַנְקָה אִמְרִי וִינָרוֹס וְאִמְרִי אַלְחֵסִירָס אִמְרִי סֵאוּטָה וְאִמְרִי מֶלְיָה בְּכָל הָאֲרָצוֹת אוֹתָךְ זָכַרְתִּי בְּיָוָן וּבְטוּרְקִיָּה, בְּמָרוֹקוֹ וּבְתוּנִיסְיָה בְּגֶרְמַנְיָה וּבִנְיוּ יוֹרְק וַאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם לָךְ עָרַגְתִּי בִּזְמַן שֶׁאַתְּ הִתְפָּרַקְתְּ נֶעֱלַמְתְּ מִן הַהִיסְטוֹרְיָה אֶל תּוֹךְ הָאִינְקְוִיזִיצְיָה שֶׁלָּךְ, הַמַּרְתְּפִים שֶׁלָּךְ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, מֵאָה אַחַר מֵאָה בְּלִי יְכֹלֶת לְהוֹדוֹת בַּטָּעוּת בְּלִי לָשִׂים לֵב לְטָעוּתֵּךְ אֲבוּדָה זְמַן כֹּה רַב כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתָךְ בְּלִבִּי מַפָּתֵךְ מְצֻיֶּרֶת עַל כִּלְיוֹתַי כְּמוֹ צִפּוֹר לְלֹא כְּנָפַיִם עַל פִּיל בִּקַּרְתִּי בְּבָתֵּי הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִיִּים שֶׁלָּךְ שֶׁל מָוֶת, שֶׁל סַנְבֵּנִיטוֹס וְשֶׁל סַנְמַלְדִיתוֹס חָשַׁבְתְּ שֶׁאַתְּ הוֹרֶגֶת אוֹתִי וּבְלִי לָשִׂים לֵב הָפַכְתְּ לְבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁל אֵירוֹפָּה בִּזְמַן שֶׁשִּׁכְנַעְתְּ אוֹתִי לִהְיוֹת נוֹצְרִי טוֹב בִּזְמַן שֶׁרַק הִצַּגְתְּ לְרַאֲוָה אֶת חֶסְרוֹנוֹתַיִךְ הָאֵל הָאֱנוֹשִׁי הַמְקֻלָּל שֶׁלָּךְ הָאֱמוּנָה הַמֻּטְעֵית שֶׁלָּךְ אַחֲרֵי שֶׁמִּמַּנְתִּי בְּכַסְפִּי אֶת הָרֵקוֹנְקִיסְטָה שֶׁלָּךְ כֵּן, בְּכֶסֶף יְהוּדִי הָאֵל הָאֱנוֹשִׁי הַמְקֻלָּל שֶׁלָּךְ וְהַבּוֹגֵד הוּא מֵעוֹלָם לֹא סָלַח לָךְ עַל אַף שֶׁאֲנַחְנוּ, יְהוּדַיִךְ, הָיִינוּ תָּמִיד מוּכָנִים לַחְזֹר, לִשְׁכֹּחַ. הָאֵל הָאֱנוֹשִׁי הַמְקֻלָּל שֶׁלָּךְ לָקַח אוֹתָךְ לַגֵּיהִנּוֹם, עֲבֵרָה אַחֵר עֲבֵרָה מִקְּלָלָה לִקְלָלָה מִדָּם לְדָם וְהַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר לָךְ חָזַרְתִּי לִדְרשׁ כָּל מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לִי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת שְׂפָתִי וְאֶת מַפְתְּחוֹתַי וְאֶת חֲלִיפוֹתַי וְאֶת עִקְּבוֹתַי וְאֶת יַמַּי אֶת גַּלַּי וְאֶת חוֹפַי אֶת צְלָלַי וְאֶת מִלּוֹתַי עַל הַבֹּץ אֶת בָּתַּי וְאֶת סְפָרַי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת הַכֹּל כְּדֵי שֶׁתִּדְחִי אוֹתִי חָזַרְתִּי לִדְרשׁ אֶת הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִנְדֹּד וְלִזְכֹּר אֶת כָּל מַה שֶּׁלְּעוֹלָם לֹא תּוּכְלִי לְהַחְזִיר לִי. מבחינה פואטית, השיר "על השיבה" בנוי בטון רטורי של חזרות. שם הפועל "לדרוש" חוזר 5 פעמים בפתיחת השיר. הפועל "חזרתי" מופיע כאנפורה בטורים רבים בתחילתו של השיר. החזרה עם רגש אמביוולנטי, בטון של האשמה גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. זרקת אותי ואני חוזר על-מנת שתיזרקי אותי שוב, הוא אומר לספרד. הוא חוזר בידיעה ברורה כי אינו שייך לעברו. בחזרתו לספרד הוא גם זוכר את הערבים שנזרקו יחד עם היהודים. בשיר יש תחושה שהדובר הוא נציגה של היהדות הוא בא לתבוע בשמה של המגורשת את עלבונה, הוא ממשיך מודרני של משוררי ספרד בתור הזהב. במילים אחרות המשורר יודע לשאת דרשות ולא רק לבוא בדרישות כלפי מי שפגעו בו. בית הכנסת קדוש בגולה השירה של מואיז בן הראש היא שירה בה לאמונה יש תפקיד מרכזי. געגועיו של המשורר לאמונה שהייתה בגולה היא זו שמחוללת את שירתו של מואיז. הילד מואיז לא הצליח להעמיק שורשים בארץ החדשה ובנה עולמו כשהוא חי בעולמות רחוקים כששירתו מחברת בין העולמות. הקדושה בשירתו של מואיז אינה בארץ ישראל אלא בתטואן, עיר הולדתו במרוקו. דווקא בגולה חש המשורר את טעם הקדושה. במילים פשוטות הוא כותב. לא במטאפורות ולא בדימויים. לא צריך לחפש משמעות. המשמעות יצוקה באותיות במילים. מילות הקודש של השפה העברית ממחישות את העולם הזה של המשורר. בית הכנסת שלי וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי לָמָּה אֵינִי הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת דִּמְיוֹנִי עָף יָשָׁר אֶל מְחוֹזוֹת אֲחֵרִים אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת מִכִּסְּאוֹת עֵץ פְּשׁוּטִים בְּקוֹמַת הַקַּרְקַע שֶׁל בִּנְיָן לֹא מַרְשִׁים שָׁם לָמַדְתִּי אֶת הַמַּנְגִּינוֹת וְאֶת הַסֻּכָּרִיּוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי בָּעִיר שֶׁבָּהּ פָּסְקוּ שֶׁאֵין לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁהָעֲנִיִּים שֶׁיָּדָם אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ עִיר שֶׁל עֲשִׁירִים רַבִּים וּבֵית כְּנֶסֶת עָנִי בָּהּ בֵּית כְּנֶסֶת צָנוּעַ, לֹא מְפֹאָר הַפְּאֵר בְּלֵב הַתְּפִלָּה זֶהוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי שֶׁסָּגַר אֶת שְׁעָרָיו בִּשְׁנַת 2002 בְּמִנְיָן אַחֲרוֹן מָהִיר סָגַר אַךְ נוֹתַר בְּלִבִּי לְתָמִיד בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי יְהוּדִים שֶׁלִּי לְאָן הֲלַכְתֶּם הִתְפַּזַּרְתֶּם הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתִי לְהִתְפַּלֵּל לְתָמִיד תְּפִלַּת יָחִיד בְּבֵית כְּנֶסֶת שֶׁנִּמְצָא אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים מִתְּפִלָּתִי אֲנִי אָקוּם לִסְלִיחוֹת אַךְ אִישׁ לֹא יִסְלַח יוֹתֵר אֲנִי אַשְׁלִים מִנְיָן עִם עַצְמִי וְעִם הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי עֲשֶׂרֶת זִכְרוֹנוֹת הָעֵץ וַעֲשֶׂרֶת זִכְרוֹנוֹת הַזָּהָב משורר מקופח, באמת?! המשוררות של מואיז צמחה על בסיס של קיפוח עדתי. בשירו "מובן כל כך מובן" מדווח הדובר על שיחה בינו לבין שני משוררים. אלה מצלצלים אליו מדי כמה חודשים ומתעניינים בפרסום יצירתו. המשורר האחד תמה על הוצאת ספריו בהוצאה שאינה מוכרת ולא בהוצאה אליטיסטית. והמשורר השני תמה על תלונתו של בן הראש על כך שאין הכרה בארץ במשוררות שלו, הלא פרסמו אותו בעיתונות. מעיון בשיר לומדים כי העדר פרסומו כמשורר בארץ ישראל מעיק על היוצר או שמא תחושת ההשפלה וחוסר הכבוד ליוצר כמותו מובילים אותו לכתיבת שירה. לטעמי, ההגדרה שאין ספרים שלו בחנויות הספרים בשל השתייכותו העדתית היא טענה גורפת. אין ספרים של משוררים בחנויות הספרים - זוהי עובדה! גם משוררים אשכנזים לא מצליחים למכור ספרים! מואיז נוטל את "המסכנות" לדרגה עממית, הוא בהחלט בוכה על גורלו האישי ומקשר את גורלו לגורל קולקטיבי ובכך הוא הופך למשורר שיש לגיטימציה לעמידה שלו או שמא יש גוזמא בעמידה הזאת. בכל מקרה הנוכחות שלו אינה מוטלת בספק! האם ניתן להתווכח עם רגשותיו של המשורר המוכה והחבוט? יש הרגשה שבובליל ושפרה מ"האח הגדול" נפגשו בשירה למקרא השיר "מובן כל כך מובן" של מואיז בן הראש, או שמא המרקם ממנו אנו בנויים כאומה מורכב מפרטים שונים, שיש בהם מקופחים ומקפחים, מתנשאים ומושפלים התחושות הללו מתחלחלות גם לספרות. הבעיה של שיר כזה היא חד סטריות, לא שומעים כאן מה חושב האשכנזי וכיצד הוא מגיב. נשארים רק עם תחושותיו של היוצר. מכאן ניתן לומר שיחסיו של מואיז עם דומים לו הם יחסים של התגוננות. הוא בעמדה של מי שצריך להתגונן על היותו משורר, להתגונן על העדר הספרים שלו בחנויות הספרים, להתגונן על כך שמתייחסים לשירתו. קבלתו של המשורר בקהל הדומים מובילה לתחושה של זרות וגם להצטדקות. מובן כל כך מובן הוּא מִתְקַשֵּׁר פַּעַם בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר עַל המַנטרָה שֶׁלּוֹ לָמָּה אַתָּה לֹא בּוֹלֵט יוֹתֵר דַּוְקָא יֵשׁ לְךָ שִׁירִים טוֹבִים מְאֹד וְאַתָּה מְפַרְסֵם בְּכָל הָעוֹלָם אָז לָמָּה אַתָּה לֹא מוֹצִיא אֶת סְפָרֶיךָ בְּהוֹצָאוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ מְשׁוֹררִים תְּמִימִים הֵמָּה אַתָּה הֲרֵי לֹא מִבֵּין וְלֹא תָּבִין מִמָּרוֹם אַשכנזיותךָ מָה זֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר לֹא אַשְׁכְּנַזִּי הַסִּבָּה הִיא פְּשׁוּטָה מְאֹד אֲנִי מָרוֹקָאִי לָכֵן אֲנִי לֹא מוֹצִיא לְאוֹר אֶת סְפָרַי בְּהוֹצָאוֹת בּוֹלְטוֹת יוֹתֵר וְאָז הוּא מַתְחִיל לְהַסְבִּיר הֶסְבֵּרִים מִמִּינֵי הַהֶסְבֵּרִים וּלְסֵפֶר סִפּוּרִים מִמִּינֵי הַסִּפּוּרִים הוּא אוֹהֵב לְשִׁיר סְלִיחוֹת סְפָרַדִּיוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ בָּאָה מִמַּרוֹקוֹ לְפוֹלִין בְּמֵאָה השתֶם עֲשָׂרָה כִּי הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי, הוּא לֹא יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתִי אַחַר כָּךְ יֵשׁ טֶלֶפוֹן מֵהַמְשׁוֹרֵר הַשֵּׁנִי הֵם מִשּׁוּם מָה מִתְקַשְּׁרִים בְּתוֹךְ כַּמָּה שָׁעוֹת וְאוֹמֵר לִי מָה אַתָּה רוֹצֶה כָּתְבוּ עָלֶיךָ בָּעִתּוֹנִים וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ דָּבָר כָּל כָּךְ פָּשׁוּט יוֹתֵר פָּשׁוּט מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר אֲנִי רוֹצֶה לְפַרְסֵם סְפָרִים וְשֶׁהֵם יִהְיוּ בַּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים וְשֶׁהַקּוֹרְאִים יִקְנוּ אוֹתָם וְיִקְרְאוּ אוֹתָם אִלְמָלֱא כָּךְ לְשֵׁם מָה לְפַרְסֵם סְפָרִים אֲבָל הוּא אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא לֹא מִבֵּין וּכְשֶׁאֲנִי מַסְבִּיר הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ כַּמּוּבָן כֹּל סִבָּה הִיא הַסִּבָּה וְתָמִיד הָאֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וַאֲנִי לֹא נָבִיא וְלֹא בֵּן נָבִיא וַאֲנִי לְצַעֲרִי הָרַב רָחוֹק מֵעִירִי כְּמֶרְחָק הַמִּזְרָח מִן הַמַּעֲרָב וְהֶעָנָן מִן הָאֲדָמָה וְאָז הוּא אוֹמֵר שׁוּב שֶׁהוּא לֹא מִבֵּין אַחַר כָּךְ אֲנִי מְסַפֵּר עַל הַסֵּפֶר שֶׁעוֹמֵד לָצֵאת בִּסְפָרַד וְזֶה נִשְׁמַע לָהֶם אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה וְשֶׁקִּבַּלְתִּי מִקְדָּמָה שֶׁל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שָׁ"ח וְזֶה גַּם לִי נִשְׁמַע אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה וּבִכְלָל כְּבָר הִפְסַקְתִּי אֶת הַנִּסָּיוֹן לְהָבִין אוֹ לִהְיוֹת מוּבָן הַכֹּל מְגֻחָךְ עַד כְּדֵי כְּאֵב וְהַכֹּל מַצְחִיק עַד כְּדֵי דְּמָעוֹת וְאִישׁ כְּבָר לֹא יוּכַל לְהֵזִיז אוֹתִי מִמְּקוֹמִי חוּץ מֵהֶעָנָן הַשָּׁחֹר שֶׁמָּעַל רָאשִׁי וְהַשָּׁנִים שֶׁעוֹבְרוֹת מעלַי וּמַרְחִיקוֹת אוֹתִי מֵעַצְמִי וממוֹלדתִּי וּמִבֵּית אָבִי וּמִבֵּית סָבִי רַק שָׁם הָיִיתִי יָכֹל לִהְיוֹת מוּבָן, לְפָחוֹת לְעַצְמִי. ניתן לומר שמואיז בן הראש ייכנס לתוכנית הלימודים בספרות בקרוב, לפחות אני הייתי ממליצה על השיר "חגים מסביב". הבכיינות השתלמה והפכה את שירתו לקריסטלית. הזדככותו של המשורר הייתה אמיתית, השירה הכואבת של מואיז בן הראש חלחלה והעמיקה בינינו, וראו זה פלא גם "האשכנזים" הכירו בשירתו וקרבו את מואיז אל במת הכבוד. מזל טוב, מואיז, ברכות.