דימויָים של מנהיגים מתקבל באורח אמצעי ובלתי אמצעי. כיום מדובר בעיקר על המדיה שהיא, כשמָה, אמצעית. את הסטריאוטיפ על המנהיג מקבל הקורא בעיתון מכָתָב או פרשן, אשר בנטיית לבו הוא יכול להתייחס לאישיות בחנופה ובמתק או בקצה השני - ברוע ואף ברשעות, בנבזות ובלעג. גם הכתב, שאמור להיות אובייקטיבי ורק לדוו - נוקט עמדה. אין כיום, וספק אם היה פעם, פרשן או עיתונאי נייטרלי. אין.
החלופה לשיטה בלתי אמצעית, כלומר לנוכחות כאילו פיסית, היא המדיום החזותי - הטלוויזיה. אולם גם אז אין הצופה יודע אם האיש האותנטי הוא זה שהמצלמה "תופסת" אותו בשטח, בלשכה או שצילום מתקיים בבית בצורה של שיח ליד האח ב"נעליי בית" נינוחה, שלווה עם חיוך וצחוק. מיהו דוקטור ג'קל ומי הוא מיסטר הייד
הסופר הרוסי הגדול פיודור דוסטוייבסקי אמר: "אם אתם רוצים להתבונן באדם ולהכיר את נשמתו.... מוטב שתסתכלו בו איך הוא צוחק". לדוסטוייבסקי, למי שמכיר את יצירותיו, הייתה טביעת עין בלתי רגילה, אך הוא לא היחיד שמייחס חשיבות לצחוק בריא. אוסקר ויילד מצוטט כמי שאמר: "אילו ידע איש המערות לצחוק, היו פני ההיסטוריה נראים אחרת".
העם היהודי היה ידוע בהומור המשובח שלו, והוא ידע לצחוק בעיקר בעתות של מציאות קשה ועגומה, בראש וראשונה על עצמו. אני תוהה היכן הצחוק הזה, בייחוד בשעה שאנו זקוקים לו. על ההומור הישראלי המצוי - חבל להכביד מילים. דורון רוזנבלום יש רק אחד, וכתבתי עליו. אבל היכן הצחוק הטבעי, הלא מבוים, בפיהם של אלה שמנהלים את חיינו.
מזה זמן שאני מתבונן בפניהם של מנהיגינו, האזרחיים והביטחוניים, ותוהה איך זה שלא ראיתי אי פעם איזה צחוק בריא או שביב של צחוק, או חיוך מלבב על פניהם. נכון שהמצב בארץ הוא תמיד רציני, אך מצבם של היהודים בעולם, בגולה, היה רציני יותר ובכל זאת ידעו לצחוק, אולי כנוגדן למציאות, וגם על עצמם. או לכו אל הלא יהודים. קחו מנהיגים מבחוץ. ביל קלינטון, חייכן כובש, הילארי, גם כשיש בחיוך שלה משהו מלאכותי, יודעת לחייך. ג'ימי קארטר, חייכן דרומי "חבל על הזמן". אפילו ג'ורג' בוש, יש בו חיוך ליצני. נשיא צרפת סרקוז י- חייכן; גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, הרציני תהומית, מגניב פה ושם חיוך. אפילו קנצלרית גרמניה, אנגלה מארקל, עם פני הפוקר שלה, גילתה איזה חיוך ואת הגומה בלחי בחברתו של ברק אובמה. הנשיא ג'רלד פורד לפחות גרם לאחרים לחייך. לרייגן נשאר חיוך של הוליווד. ראיתם את פידל קסטרו מחייך פעם. אני ראיתי אותו צוחק, מן הגרינגוס, כמובן. ברק אובמה - חיוך של קולגייט. ובל נשכח את אנוואר סאדאת עם הצחוק הבריטוני המהדהד.
היסטורית אינני זוכר חיוך, שלא לדבר על צחוק, אצל בן-גוריון. פעם בילינו בחברתו בביתו בשדה בוקר 36 שעות: שבתי טבת, לימים ההיסטוריון שלו, חיים יבין ואני, ולא שמנו לב לשביב של חיוך על פניו. הדבר שעורר בָנו חיוך היה כאשר בן-גוריון פנה לחיים יבין ואמר לו: "אתה בחור יפה". זה בן-גוריון, מיוחד מאוד גם בתחומים אחרים. אבל אשכול צחק ועוד איך. ספיר ידע לצחוק, גולדה ידעה גם לחייך וגם לצחוק, אפילו דיין הגניב פה שום חיוך, ורבין - שהחיוך שלו היה כעווית קלה על פניו, אני ראיתי אותו גם צוחק בפה מלא בנסיבות פרטיות.
בזמננו, אחרי אריק שרון שידע לצחוק בקול הטאקאטו שלו, יש רק אחד שמחייך חיוך מבויש, כמדומני פחות מכפי שהוא היה עושה זאת אלמלא חשש שיצביעו עליו עמיתיו, והוא יצחק (בוז'י) הרצוג. כאשר הוא התעמת במשדר 'יומן' של ערוץ 1 עם אביגדור ליברמן הזועף, גם חיוך קל זה נעלם מפניו. נשיא המדינה, שמעון פרס, איש שופע אמירות שפר חדות ובעל הומור משובח, נראה בפומבי כאדם מיוסר, רציני להחריד. ואם צריך לבטא זאת, הוא מרבה להתבטא ש"זה עניין רציני מאוד". ראש הממשלה, בצדק, מזמן שכח צחוק מהו. ואם הוא מחייך חיוך מר, נצבט לי הלב. שר הביטחון יכול לרצד בעין אך הפה שלו בדרך כלל מסתיר חיוך. צריך לבדוק אצלו באלבום אם כילד הוא חייך. שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, יכולה בשקט למלא תפקיד של "אנני אוקלי אשת לפידות", ורק תנו לה רובה קצוץ קנה. מדוע הכמיהה הגדולה כל כך שמנהיגה תהיה "גבר"? ידידה סיפרה לי שבהופעה אצל ליאור שליין בערוץ 10 ציפי לבני הייתה משוחררת לגמרי, חייכה והתבדחה וכיוצא באלה. במשדר החדש בערוץ 1 לקראת הבחירות התפלא עודד שחר (הגבר של הזוג עודד שחר-גאולה אבן) שציפי לבני כה חופשייה, רגועה ומתלוצצת. מה הפלא - עודד. אנו נתונים בעידן של חיזור אינטנסיבי (או בלשונו של אובמה "אגרסיבי"), בעידן שבו אפשר היה בשקט להכניס תינוק רטוב והפוליטיקאי או הפוליטיקאית היו מחתלים אותו בחן, ובחום, ואנו רק נראה ולא נריח.
מנהיגות נשיות וצוחקות
"אשת הברזל הבריטית" מרגרט טאצ'ר הייתה ליידי, ולא רק בתואר. הין בה חן וחיוך. אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו - הייתה מאוד נשית, כמוה כראש ממשלת סרי לאנקה סיראמארו בנדראינאיקה, וקונדוליזה רייס, שרת החוץ האמריקנית - נשית מאוד ומחייכת יפה. אפילו גולדה שלנו שכונתה "הגבר היחיד בממשלתה", הייתה נשית מאוד ורגשנית. אנקדוטה קטנה: לאחר רצח הנשיא קנדי, נשיא המדינה שזר ושרת החוץ גולדה מאיר יצאו להשתתף בהלוויה בוושינגטון. במשרד החוץ בירושלים חיפשו בדחיפות את גולדה, וגם בשגרירות ישראל בוושינגטון לא ידעו היכן לאתר אותה. עד שמישהו גילה שהיא יושבת בחדר צדדי מול המרקע ומתייפחת בבכי. מי שיודע להזיל דמעות, יודע לצחוק, וכאמור, גולדה ידעה לצחוק בפה מלא. מדוע לא ציפי לבני? - מה יאמרו הגברים, מה יאמרו הנשים. הנה דני גילרמן, שגריר ישראל בעבר באו"ם משמיע איזו אמירה קלאסית שסופה: if a lady says: Yes! she's not a lady הוא זוכה לטיראדה של שדולות נשים על מסרים "פוגעניים". מדוע ציידות הכותרות הללו לא לובשות חיג'אב (רעלה) כדי שלא נתבונן בהן ונהיה חשופים להאשמה של מבט זדוני חשוד (ע"פ החוק ה"מתקדם" האנטי ארוטי שלנו).
ועוד אני קורא שהפזמונאי בעל ההומור העדין דן אלמגור, מוכן לשנות טקסט של שיר שלו ובמקום "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", לשכתב מחדש: "כשהיא אומרת לא - לזה היא מתכוונת". לאן הגענו? הרי בין התכונות שמבדילות אדם מבהמה ומחָיָה מצויות התכונות של ארוטיקה ושל צחוק.
אלה דברים שבבדיחות הדעת. אנו עוסקים בדברים רציניים - נכון? לא נכון. ההומור הוא הדבר הרציני ביותר, האותנטי ביותר. פואד בן-אליעזר - מצחיק, אבל הוא עצמו נמנע מן הדבר הזה, שמא יגידו. מי שהצחיק אותי עד דמעות, היה שר הגמלאים רפי איתן שיצא בשבוע שעבר במחול המחניים במועדון של קשישים, במסגרת מערכת הבחירות, כמובן. שר האוצר, רוני בר און, מתרחק מצחוק כמו מפני טיל גראד. שר אוצר חייב להיות רציני ולא לפזר חיוכים. חיוכים משדרים חנופה לאינטרסנטים, שלא לדבר בתקופה של טרום בחירות. אבל הוא לא זקוק לזה. פנים אדומים עד סגולים הם הדגל שלו. מישהו ראה את הרמטכ"ל אשכזי צוחק? אולי בבור. בפומבי - חלילה.ראש השב"כ - אולי במסתור. דובר צה"ל שהרבה להופיע באחרונה, מילא את כל המסך כמו עופרת יצוקה. ולא זו בלבד שלא היה חיוך מתישהו על פניו, אלא שהוא עשה מאמץ אדיר להישמע כמו פסל מדבר. מעניין איך הוא היה כמנהל "גלי צה"ל". נחמן שי, הדובר בתקופת מלחמת המפרץ, שהתפרסם בזכות העידוד לשתיית מים, תפס רק רבע מן המסך, אבל פה ושם הוא גילה את חוש ההומור שלו.
אגב, אם תשאלו אותי, ההומור האותנטי, זה מהבטן, מצוי אצל לוחמים בשעות הקשות ביותר. מאידך אין לצפות מפוליטיקאי או ממפקד שיצחיק בשעה שיש הורים שבניהם נפגעו במערכה. אבל מדוע לא צוחקים לפניה ולא יצחקו אחריה.
רשימה זאת היא לא תחקירית. כלומר: אל תתפסו אותי בהעדר דיוק ותצביעו על אחת מן הדמויות שהוזכרו, שתפסתם אותה או אפילו צלמתם אותה ספונטנית, לא מבוימת, בשעת צחוק. היא התרשמות כללית שלי. היא הכללה. היא יפה לעתים רגילות, וודאי שהיא יכולה להשתלב במערכת בחירות שבהן חשוב שהציבור יידע במי הוא בוחר בהעדר בחירות אזוריות. שהפוליטיקאי ישדר אותנטיות, כדי שנדע מה מסתתר מאחורי המסווה הזה של רצינות ועשייה "למען הציבור". שנראה בן אדם נטו, ולא דמות מחופשת במופע בבימויו של היחצן- המשווק שלו. אין דבר רציני יותר, כאמור, מהומור וצחוק, ואין דבר נלעג יותר מאשר רצינות מעושה.
