"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" - אומרות מילותיו של שיר-ילדים ידוע, שהפך ללהיט בראשית שנותיה של המדינה. בבתי הספר של אותם הימים לא היה ילד שלא שר אותו בשיעורי הזימרה, או שלא האזין לו בתוכנית השירים העבריים שהושמעו אז ברדיו.
אלא שהיום נשמעות מילות השיר הזה כלא יותר ממשהו אנכרוניסטי, של שגיאה בזמן, שאיננה מתיישבת עם המציאות הקיימת. על מילות השיר התמים הזה, שכאילו לקוחות מעולם הדמיון, פשוט אבד הכלח.
רכבת ישראל של היום לא רק שלא טסה - במקרה הטוב היא, פשוט, זוחלת ובמקרה הרע משותקת.
הדברים אינם אמורים, חלילה, ברכבת המהירה, שהיא, פחות או יותר, חזון אחרית הימים. גם לא ברכבת-פרברים, שחוץ מדיבורים מפליגים על אודותיה, היא מעולם לא פעלה. בסך-הכל מדובר ברכבת-נוסעים שיגרתית, כפי שהיא פועלת בכל מדינה מתוקנת הטורחת לדאוג לרווחת אזרחיה.
רחוקה מלטוס
במושגים של ראשית שנות המדינה נשמעות מילות השיר הנאיבי הזה כמבטאות את המציאות של אותם ימים רחוקים. מטוסי-נוסעים עדיין לא טסו אז מלוד, ולעומת האוטובוסים האיטיים, שנעו בחולות, אם לא על תשתית-כבישים רעועה, הרכבת אולי, באמת, טסה.
אבל, היום, אחרי 60 שנות-מדינה, הרכבת רחוקה מאוד מלטוס. היא, פשוט, זוחלת. והשיר, שמלפני 60 שנה, פרי-עטו של לוין קיפניס, פשוט נשמע כאילו נלקח מעולם הדמיון.
רכבת ישראל היא סיפור-כישלון, של נסיגה מוחלטת לאחור. קווים מרכזיים, כמו הקו מתל אביב לירושלים, או לשדה התעופה בן-גוריון, פשוט בוטלו וחדלו מלהתקיים. ישראלי מצוי, הנזקק לתחבורה ציבורית יעילה, נאלץ, בלית ברירה, לסמוך על צי האוטובוסים האיטי, ואילו תייר, הנכסף להגיע לעיר הקודש או לשדה התעופה, מוצא עצמו מכתת את זמנו בריצה אחר אוטובוס או מונית. ובמדינה שוחרת תיירות, כפי שישראל מתיימרת להיות, זהו מחדל של ממש. שום מדינה מתקדמת לא מרשה לעצמה זלזול שכזה בתייריה.
מחדל המחדלים
מלבד קו הרכבת לחיפה, המהיר יחסית, אין כיום בארץ שום קו המצדיק את קיומו. אלא שאפילו הקו הזה איננו כליל השלמות. תחנת היעד שלו בעיר הכרמל ממוקמת הרחק מהתחנה המרכזית לאוטובוסים וההגעה אליה כרוכה בבזבוז רב של זמן. ואילו הקו מתל אביב לבאר-שבע צולע למדי, באשר הנסיעה בו כרוכה בזמן רב, הרבה מעבר לזה של האוטובוס.
אבל מחדל המחדלים הוא אי קיומו של קו רכבת לאילת, העיר התיירותית ביותר בארץ. מי שרוצה להגיע אליה נאלץ לנסוע באוטובוס עייף, או להזדקק למטוס. ישראלי, לא כל שכן תייר, מתקשה להבין זאת.
בארגנטינה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בוטלו, אומנם, מזה שנים, הרכבות. אבל, באותה מדינה, שהמרחק בה, מעיר אחת לרעותה, הוא של אלפי קילומטרים, דאגו הרשויות המוסמכות ל"במקום" הולם: אוטובוסים בינעירוניים. תדירותם גבוהה ומהירותם רבה. גם עלות הנסיעה בהם אפסית. הלוואי עלינו!
רכבת ישראל, שהוקמה בכספי השילומים מגרמניה, עם קרונות חדישים ומרווחים, לא השכילה לנצל כראוי את המשאבים הכספיים הניכרים שהושקעו בה. וזהו כבר סיפור של בכייה לדורות.
