בשירה של נעמי שמר "ולס להגנת הטבע" מתארת הדוברת את הנרקיסים והכרכומים המוגנים מקטיף. בהשוואה לפרחים מצבה עגום, כיוון ש"רק עליי אין החוק משגיח, רק עליי איש אינו שומר". בהמשך עורכת הדוברת השוואה נוספת בין האיילות המוגנות על-ידי איסור על צייד בעוד שהיא חשופה - "רק עליי עוד לא שמו שלט מסביב אין לי כל גדר". בשיר זה מבטאת הדוברת קנאה בטבע השמור ותחושה של חוסר ביטחון ורצון להיות אף היא מוקפת גדרות מגן.
במציאות שבה הטבע אינו מוגן ואף לא הנשים, אשתמש בחשיבה אקופמיניסטית לבחינת השיח המשמש בתהליך ההבניה החברתית של האישה ושל הטבע כחסרי ישע וזקוקים להגנה (Warren 2000). אמשיך בחשיפת השיח הביטחוני שנוצר בהקשר כפול זה - הצורך בבניית חומות על-מנת להגן מפני איומים הבאים מן החוץ.
גדרות אינן פתרון לטווח ארוך. באמצעות חומות מבוצרות ההפרדות בין טבע ותרבות, בין נשים וגברים. לטעמי, הפתרון של שמורות טבע מוקפות גדר דומה להקמת מקלטים לנשים מוכות. במקום לטפל בבעיה, במקום להבחין בדמיון ובהקשרים של השליטה הפטריארכלית, של האלימות ושל התוקפנות כלפי נשים וכלפי הטבע, יוצרים מקלטים מגודרים, המהווים למעשה מכלאות לנשים ולטבע, תוך התמקדות בקרבנות ולא באלימים. המקלטים חיוניים בטווח הקצר, אך החשש הוא שהפתרון הזמני הפך למטרה בפני עצמה. בהקשר הסביבתי נוצר דגם המכונה "שימור הטבע", שלפיו קיימת היררכיה של מקומות שכדאי לשמור עליהם, ואילו בשאר האזורים ניתן לעשות הכול כי הם ממילא אבודים (שוורץ, 2001). כך נוצרת תחושה שמשהו נעשה, בעוד שבפועל מחוץ לגדרות נמשכת האלימות, נמשך הניצול ואין ביטחון.
חוסר ביטחון חברתי וכלכלי כרוך בחוסר ביטחון סביבתי ולהפך. אוכלוסיות מוחלשות סובלות יותר הן מחוסר נגישות למשאבים והן מחשיפה למפגעים סביבתיים (דה-שליט, 2004). בשל כל ההקשרים האלה לא ניתן יהיה לשנות את היחס אל הטבע ללא מוּדעוּת פמיניסטית, ולא ניתן יהיה לשנות את היחס אל נשים, ללא מוּדעוּת סביבתית (Plumwood, 1993). לטווח הארוך יש צורך בשיח חדש שיבדוק את הקשרים בין אלימות כלפי נשים וכלפי הטבע. רק אז נוכל להרוס את החומות ואת הגדרות ולהרגיש בטוחות.