בשנת 1932, בעיר בויטן שבגרמניה, נולד היינץ קלוגר (חכם, בשפה הגרמנית). לימים, כדי לממש את שייכותו לעם היהודי ולמדינת ישראל, שינה את שמו משום מה לחיים יבין ודווקא לא לאיסמעיל איבן באסנעא, ועלה לארץ. זה לא מקרי. שייכות היא חלק מנאמנות, אבל לא כולה. יש לה סמלים והיא מתבטאת בשמות, לא רק בדגל ולא רק בהימנון.
נאמנות ראשיתה בין אדם לעצמו, לאמת האישית שלו. משם עוברת הנאמנות לבני הבית, כמו הורים, אישה, ילדים, נכדים, דודים, שכנים, חברים וכו' ומדינה. מכאן, שישנם סוגים שונים של נאמנויות, כמו לאדם, כמו למדינה, וגם לרעיון וגם לשייכות. חיים יבין כמו ליברמן, ללא ספק, נאמנים לעם ישראל ולארץ ישראל, אלא שלכל אחד גבולות משלו. חיים יבין, מנאמני ארץ ישראל, נאמן לגבולות 67. כמו הגבול שברצועת עזה. לכן בחר בעד ההינתקות ממנה גרם לעצמו כמו לאחרים, נזקים ואשליות. חיים יבין שכח למשל, כי במלחמת ששת הימים נפלו טילים, בכיכר מסאריק שבמרכז העיר תל אביב, 100 מטרים מכיכר רבין. הם שולחו מקלקיליה, 700 מטרים מכפר סבא. זו עובדה, זו לא הפחדה.
חיים יבין, ושכמותו, איננו מבין כי, מחד, אם אין צורך בנאמנות, הרי מאידך, לעולם אין בסיס למושג ההפוך של בגידה. ובחברה נורמלית, זה כמובן עניין בלתי אפשרי, במיוחד במדינה שעניין הביטחון שלה ועצם קיומה הוא נושא שבמבחן יום יומי. ראויה ההדגשה שבגידה לעולם איננה מצליחה. לו הצליחה, לא היה איש שהיה מעז לקרוא לה בגידה.
ראוי לציין כי חברות בכנסת, במדינה יהודית דמוקרטית, היחידה בעולם, ישראל, גם היא סוג של נאמנות, לציבור. נאמנות זו היא גם קבלת אחריות, היא פיקוח מורשה, על-פי חוק, ומשמעותה גם ייפוי כוח, על אדם, על עניין, על רכוש בידי אדם שנבחר לשם כך על-ידי הציבור. הנאמן, ח"כ, ראוי, יפעל בעניין כל שהוא, לפחות כאילו היה זה יקר כעניינו האישי, רכושו האישי, כשהאינטרס הציבורי הוא תמיד מעל העניין האישי. ובמקרה שעסקינן, כאמור מדובר על אחריות על נפש, על רכוש על עניינים יהודיים ודמוקרטיים, וגם על ענייני מיעוטים.
נאמנות מסוג זה מתנגשת חזיתית עם נאמנות אחרת, של הזדהות אחרת, מוצהרת, לעם אחר, למדינה אחרת, לעניין אחר, שמטרתו היא גם חיסול המדינה היהודית הדמוקרטית, תוך כדי גם תמיכה בטרור. כדי למנוע זאת נחוץ לשים תמרורים ברורים. תמרורים שיבהירו את עניין הנאמנות ואת עניין הבגידה. מכל אלה נובעת גם השאלה הספציפית האם מעשיו של עזמי בשארה וחבריו הם בגידה? או נאמנות? למי? וכנגד מי? ובעיני מי? האם בעיני היינץ קלוגר או לעניות דעתו של חיים יבין? האם תמיכה מובהקת בארגוני טרור, גם בעצם ימי המלחמה כנגדו, היא נאמנות למה? למי? חיים יבין וחבריו, התבלבלו בחשיבתם בין נאמנות לבין בגידה כי הם נגד תמרורי ההבהרה הללו, כמו הצהרת נאמנות. הם מסרבים לקבל את הדרישה להצהרת נאמנות למדינה היהודית הדמוקרטית, כפי הנעשה בדמוקרטיה "הקטנה", שאיננה חשובה כלל ועיקר, כמו ארה"ב, או קנדה, או אירלנד ואחרות. בכך חיים יבין ודומיו בדבריהם לכאורה מאפשרים למושג הבגידה, במדינת ישראל, להיות מטושטש, להתרחש, להתקבל ולהשריש עצמו.
שיטת הלחימה נגד התמרורים הנחוצים הללו היא ההפחדה, כפי שעושה חיים יבין וחבריו. דבריו מזכירים את אלו הדברים הבוטים שנאמרו טרם עליית מנחם בגין לשלטון. דברים אלו של אז כמו של היום התבררו כנבובים, כטעות. וכל היתר, של ההיפכא מסתברא, כמו השלום עם מצרים, הם היסטוריה.
פעם, בארץ הולדתו, גרמניה, חשב "הינץ" היהודי, ואו גם הוריו, כי הוא שווה "לאדולף", הגרמני המקומי המצוי. סופו של עניין, שהיינץ החליט לא רק שהוא איננו היינץ יותר אלא שהוא גם לא איסמעיל. הוא החליט שהוא חיים, חיים יבין, וראוי שיחיה במקום אחר, בקריית מוצקין שבישראל. מדוע? היכן הייתה נאמנותו? ולשם הבהרה, האם בגד היינץ קלוגר בנאמנותו לגרמניה ארץ הולדתו? או להיפך? היכן הגבולות? או שמא היינץ החליף נאמנות? מאידך, אין אדם שהוא "קלוגר", חכם, אשר ייתן אמון בבוגד. את זה כבר אמר הפילוסוף היווני. ולמען הסר כל ספק, חיים יבין איננו בוגד ישראלי. חס וחלילה. ברם, ייתכן כי החליף נאמנויות, שמא התרגל לכך, או שמא מחוסר תמרורים, הלך לאיבוד בדרכו...
הם שם ואנחנו פה
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון לישראל, במדיניות ההתיישבות שלו תמיד פעל והדגיש כי ראוי להתיישב אך ורק במקומות שבהם יובטח יתרון דמוגרפי יהודי, וזאת כדי למנוע ספק ואו התנגשויות בנאמנויות. אהוד ברק המשיך את המדיניות הזו כשהטביע את המושג "הפרדה, הם שם ואנחנו פה".
כדי לקיים מדינה פלשתינית, מחד, וכדי לקיים רוב יהודי במדינה יהודית דמוקרטית מאידך, מאותם הנימוקים הדמוגרפיים, הכורכים בתוכם גם את העניין במחלוקת של הנאמנות והבגידה, בכל מימדיהם, מוכן ח"כ אביגדור ליברמן להזיז את גבולות המדינה בהתאם לדמוגרפיה, וזאת מבלי לבצע כל גירוש. כמו אהוד ברק, כמו דוד בן-גוריון. אז מה בדיוק רוצה חיים יבין ודומיו דווקא מאביגדור ליברמן?
ובסייפי ייאמר, מי שמפר נאמנות מפר גם אמונה, גם אמנה ולעיתים גם חוק. אבל אין הוא בהכרח בוגד, ייתכן שכן. אולי גם טעה בדרכו שהיא ללא תמרור ראוי. ברם, בהפרת הנאמנות הוא מאבד את הקשר לאמונה ולאמנה לעולמי עד, ללא תלות במה שיקרה לאחר מכן. אין ספק שהפירות הבאושים העולים מתוך האבידה הזו, לא יתמהמהו לבוא. האם דברי חיים יבין כנגד ח"כ ליברמן, כנגד אהוד ברק, כנגד בן-גוריון, הם דברים חיים, תרתי משמע, ומהווים חלק מהבאושים?
