מכל התכונות הנדרשות מראש הממשלה שייבחר מחר, החשובה ביותר היא היכולת להגיד "לא" לאמריקנים. השאלה שאני מבקש להשיב עליה כאן היא מדוע זו התכונה החשובה ביותר, והאם אפשר בכלל להגיד "לא" למעצמה הגדולה שקיומנו תלוי בה.
אובמה - מסופרמן לרמבו
עוד בטרם נדם קולה של אריתה פרנקלין, זמרת הגוספל שחורת העור ששרה בטקס ההשבעה של ברק אובמה, הסתער הנשיא החדש על הבית הלבן. בתוך כמה שעות הוציא שורה של צווים נשיאותיים, שהבהירו מי בעל הבית החדש. אמריקה והעולם כולו ציפו שהנה הנה ילבש את גלימת "סופרמן" וייצא לשנות את העולם.
"סופרמן" הרי יכול במעוף אחד להקים מחדש את מגדלי התאומים, ובאותה גיחה גם לשקם את הריסות הכלכלה האמריקנית. בזמן שיישאר עד הערב ידאה לעבר אירן. כאן יעצור בידו האחת את הצנטריפוגות האירניות הדוהרות לעבר הפצצה, בידו השנייה יחבק את אחמדינג'אד וישכנע אותו לחזור בו מכל דבריו ותוכניותיו. בירושלים ישכנע סופרמן אובמה לרשום את השליט האירני כחסיד אומות העולם ולטעת עץ על שמו ביער הקרן הקיימת.
יתר הבעיות של העולם קטנות עליו. הצבא האמריקני ייצא מעירק שבה תשגשג הדמוקרטיה ושיעים וסונים יפלו איש בזרועות רעהו בדמעות גיל. כי הרי האיסלאם, כך למדנו מפיו, היא דת חיובית. יש בה רק כמה רשעים כמו בן-לאדן שאותו יחסל סופרמן תוך כדי מעוף מעל אפגניסטן.
ביום השלישי יישארו עוד אי-אלה בעיות קטנות כמו החיזבאללה והחמאס, ויחסי ישראל עם הפלשתינים, וציר הרשע. קטן עליו.
מתי תבוא ההתפכחות
כמה זמן יעבור עד שאובמה יתפכח? עד שהעולם יתפכח? עד שיתברר כי המציאות איננה קליפ של כוכב רוק? כי בעולם האמיתי יש טובים ויש רעים. והרעים אינם כאלה שאפשר לדבר אתם או לשכנע אותם?
כדי לענות על שאלה זו אביא כמה סיפורים קטנים.
זמן קצר לאחר קריסת מגדלי התאומים, פנו השלטונות האמריקנים להוליווד וביקשו רעיונות איך להילחם בטרור. הפנייה הזו מלמדת כי אמריקה לא הבינה מדוע המציאות שונה כל כך מן הסרטים. איך זה שהטובים לא מנצחים את הרעים. והגרוע מכל: איך זה שאי-אפשר להרחיק את הסיוט מן העיניים באמצעות השלט ולעבור לאיזו אופרת סבון.
המציאות והייצוג שלה
הסופר והמבקר גדי טאוב ציטט פעם מישהו שאמר כי המשחק של שחקני הוליווד הוא תמיד אמין. כי כל שחקן הוליוודי נראה בדיוק כמו שנראה שחקן הוליוודי בכל הסרטים האחרים. על ברק אובמה ניתן לומר כי הוא נראה אמין, כי הוא נראה בדיוק כמו שנשיא אמריקני שחור נראה בסרטים ובסדרות טלוויזיה אמריקניות.
זה נשמע כבדיחה אבל זו אמירה מאוד רצינית. אם יש משהו נכון בפילוסופיה הפוסטמודרניסטית הרי זו ההבחנה בין המציאות לבין הייצוג שלה, בשפה ובתקשורת. ליתר דיוק: העדר כל קשר בין המציאות לבין הייצוג שלה.
נשיא כאקדוחן
בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן בארצות הברית יזם מישהו הפקת סרט מדהים. מפיקי הסרט אספו קטעים מכל הסרטים ההוליוודיים שבהם הופיע רייגן והישוו אותם לקטעים מנאומיו הפוליטיים. התברר כי בנאומיו הפוליטיים משתמש רייגן במשפטים שלמים הלקוחים מתוך סרטיו. אותן הבעות פנים אותה שפת גוף. במקרה של רייגן, זה דווקא עבד. כי העולם האמיתי אולי דומה יותר לסרטי המערב הפרוע מאשר לסרטי וולט דיסני.
רייגן כנשיא שיחק את התפקיד של רייגן כאקדוחן במערב הפרוע. הטוב השולף ראשון מנצח. רייגן שלף ראשון וניצח את "ממלכת הרשע". זה היה הפי אנד כמו בסרטים. אך לא חלפו אלא תריסר שנים והתברר כי הסוף איננו טוב כל כך. פירוק ממלכת הרשע לא הביא לקץ הרשע בעולם.
מציאות על הר געש
האמריקנים והמערב כולו עוצמים עין ומסרבים להתמודד עם המציאות. והמציאות היא שכיום העולם יושב על הר געש ונתון בסכנה קיומית יותר מאשר בתקופת המלחמה הקרה. מאזן האימה בין המעצמות היה אפשרי הואיל ובשני הצדדים היו מנהיגים רציונאליים ושפויים.
כיום, הסכנה המאיימת על העולם היא מן העמים האיסלאמיים והערביים. פקיסטן כבר גרעינית, אירן בדרך להתגרענות, סוריה חמושה בנשק כימי, ומצרים בונה צבא שנועד למלחמה גדולה בשעת הכושר. והשטן הגדול בעולם הערבי היא סעודיה. היא נחשבת למתונה אבל במציאות זו ממלכה מושחתת, שמתוכה יצאו הטליבאן והבן לאדנים ואל-קאעידה. היא המממנת את ארגוני הטרור מזה שנות דור.
כל הממשלים האמריקניים ידעו כל זאת והעדיפו לעצום עין. הם הקימו קואליציה שבה שותפים שותפיהם של הבן-לאדנים. מחניפים לסעודים ולסורים ולאשף. עד כה לא נראה שאובמה נוקט קו אחר.
האם אנחנו צריכים לפחוד מן הממשל של אובמה?
על-מנת להשיב על שאלה זו אספר כאן עובדה שלא הגיעה לתקשורת ונודעה לי ממקור מוסמך.
בוש נזף באולמרט
וזה סיפור המעשה: בעיצומם של המגעים בין ישראל לחיזבאללה על החלפת המרצח המתועב סמיר קונטאר בארונותיהם של שני חיילים ישראלים התקשר ג'ורג' בוש לאהוד אולמרט.
בוש אמר לאולמרט לערך את הדברים הבאים: האם יצאתם מדעתכם? מדוע אתם מנהלים משא-ומתן עם ארגון טרור על שחרור חטופים, שאפילו אינם בחיים. לנו היו ויש אזרחים אמריקניים חטופים בכל העולם, ובעיקרון איננו מקיימים שום מגע לשחרורם. אנחנו יודעים כי ברגע שננהל משא-ומתן כזה אף אזרח אמריקני, בכל מקום בעולם לא יהיה חסין נגד חטיפה.
זו דוגמא לכך שנשיא אמריקני יכול להיות יותר פרו-ישראלי מראש ממשלת ישראל.
לא נשיאים גרמו לנו נזק
מכל הנשיאים שכיהנו מאז הנשיא טרומן, שהכיר ראשון במדינת ישראל, לא היה נשיא שגרם לנו ממש נזק. כולם פעלו בהתאם לאינטרסים האמריקניים שברוב המקרים חפפו את האינטרסים של ישראל. בין אם אהבו אותנו או לא כל כך סבלו.
לא נשיא אמריקני יזם את השיחות הסודיות באוסלו. לא נשיא אמריקני חתם על ההסכם והביא לכאן את ערפאת ואת מרחץ הדמים שבא בעקבותיו. שום נשיא אמריקני לא אילץ אותנו לברוח מלבנון, או להביא לחורבן גוש קטיף, או לפתוח במשא-ומתן עם מדינת הטרור, סוריה. שום נשיא לא כפה עלינו לחלק את ירושלים.
כל הנזקים הללו נגרמו לנו על-ידי ראשי ממשלה ישראלים.
אפשר להגיד לא
ישראל תלויה בארצות הברית. בסיוע צבאי ובגיבוי מדיני. האם פירוש הדבר שאנחנו צריכים תמיד להגיד כן לכל גחמה אמריקנית? התשובה היא לא ולא. במיוחד בתקופה בה אנו עומדים בפני החלטה קיומית.
האינטרסים שלנו זהים אומנם לשלהם, אבל לא תמיד חופפים. לעתים קרובות מדי האמריקנים גם טועים ואנחנו משלמים את המחיר (כמו הפקרת אירן לידי האייטולות בתקופת נשיאותו של קרטר). לכן צריכה להיות כאן ממשלה שיודעת להגיד לא.
כזו הייתה ממשלתו של יצחק שמיר שציפצף על בוש האב, שבלשון המעטה לא אהב אותנו. האם נפלו השמים?
פרשת הכור בדימונה
מקרה חשוב יותר בו אמרנו לא לאמריקנים קשור באופציה הגרעינית.
דוגמא לכך מביא זכי שלום בספר "בין דימונה לוושינגטון" - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית 1968-1960,
הכור בדימונה התגלה בצילומי מטוס הריגול יו-2, בראשית שנות השישים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון קנדי, תבע פיקוח אמריקני שמשמעותו הייתה סוף הפרויקט.
אבל הממשל האמריקני לא הרחיק לכת בלחץ על ישראל. לדעת המחבר העריך הממשל כי "פרויקט דימונה נתפס בישראל, בראשות דוד בן-גוריון, כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים". מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים לחץ ממשי על ישראל, בידיעה שהיא לא תזוז מעמדתה.
מה היה קורה אם היינו רואים למשל בגולן, ביהודה, שומרון ועזה אינטרס עליון כזה? והאם ירושלים איננה אינטרס עליון?
מה אמר מקנמארה
על-רקע זה שמעתי סיפור מעניין מפי ידידי, אלוף (מיל.) יוסף גבע. בסוף שנות השישים הצהיר שר הביטחון משה דיין בפומבי כי הוא אינו מסוגל נפשית לוותר על חברון עיר האבות. אבל אם האמריקנים יאלצו אותנו לעשות כך לא תהיה ברירה.
הדברים הגיעו לידיעתו של שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה. הוא הזמין לשיחה את אלוף גבע, שהיה אז נספח צבאי בוושינגטון, ואמר לו כדברים הבאים: "לארצות הברית יש דעה מה צריך להיות הפתרון לסכסוך שלכם עם הערבים. אבל לעולם לא נכפה עליכם פתרון. כי אם נכפה פתרון וזה יביא לאסון אנחנו נהיה חייבים להתערב. אנחנו לא יכולים שבגללנו תהיה סכנת קיום למדינה. אתם אחראים לקיומכם. אשמח אם תעביר זאת לחבריך בירושלים".
האם אנחנו התפכחנו?
צריך להמתין בסבלנות עד שהממשל של אובמה יתפכח. ועד אז להגיד "לא" לכל גחמה המנוגדת לאינטרסים שלנו. השאלה היא אם אנחנו כבר התפכחנו מן ההזיות של אוסלו.
תשובה לכך ניתנת בספר שכתב היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר. מדיניות ממשלות ישראל, מאז הסכם אוסלו, אומר לוין בספרו, היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו - הדלוזיה של אומה תחת מצור", The Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege.
ישראל, אומר לוין, נתונה במצב של דלוזיה - מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו "אמונה שאדם מחזיק בה למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".
את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות.
מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה. במקביל קיימת גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו.
"אנחנו אשמים"
על-רקע זה, אומר לוין, נולדו בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל את התנהגותה היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשנאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום".
"ערב של שחר חדש"
הוא מצטט מנהיגים ישראלים, שראו בהסכם אוסלו "ערב של שחר חדש". שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים. עמוס עוז הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו.
לוין מצטט את צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה. הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".
נתניהו איננו צ'רצ'יל. אבל נראה שהוא נרפא מן הדלוזיה שהאליטות הישראליות נגועות בה.
