מה שמתחולל סביב רצונו של ברוך מרזל לשמש כמזכיר ועדת הקלפי באום אל-פחם, מוכיח שהציבור בכללותו, ובמיוחד אותו חלק המוגדר כימני, לא למד מאומה ממה שקרה במערת המכפלה והמכונה בתקשורת: "הטבח של ברוך גולדשטיין".
עכשיו שמעתי ברשת ב', שהמשטרה חילצה את ח"כ אריה אלדד מהקלפי באום אל-פחם, בשל השתוללותם של תושבי היישוב בתוך הקלפי ומחוצה לו. אלדד בא לקלפי כדי לשמש מזכיר הקלפי. הוא הגיע ללא נשק וללא שלט פרובוקטיבי. ובכל זאת נשקפה סכנה מוחשית ממשית לחייו עד שהמשטרה נאלצה לפנותו.
התנהגותם של הפלשתינים הישראלים, תומכי הטרור נגד יהודים שהם גם "שוחרי שלום ורודפי דמוקרטיה ואדוקים בהקפדתם על שמירת שלטון החוק", בעניין הקלפי הנ"ל, מובילה אותי למסקנה שהם נחושים בדעתם לכפות את רצונותיהם על כל סביבתם. כל מי שלא יכנע לרצונם אחת דינו למות. וזה כלל לא מעניין את הנהגתם כמה מהם ימותו כדי להגשים את מטרתם. סאדאת המצרי היה נכון להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לשחרר את סיני. ערפאת דבר על מיליון שהידים צועדים בדרך לירושלים. חיי אדם לא נספרים אצלם. את נאסרללה לא מעניין כמה לבנונים ימותו, וראשי החמאס שמחים על כל תושב עזה שנהרג. כמה שיותר, יותר טוב.
לו יתואר שהמשטרה הייתה מתעקשת לאפשר למרזל או לאלדד לשמש בתפקידם בקלפי, הרי ברור שהתושבים היו תוקפים את השוטרים ואפילו שוחטים אותם, אלא אם היו השוטרים יורים בהם על-מנת להרוג. גם אם השוטרים היו הורגים 100 פלשתינים זה לא היה עוצר את מתקפתם על הקלפי עד שהשוטרים היו נהרגים או בורחים על נפשם, במקרה הטוב יחד עם מרזל/אלדד ובמקרה הרע, בלעדיהם, כמו שעשו השוטרים במקרה של נתן-זדה הי"ד.
כיום, ולראשונה, אני מתחיל להטיל ספק רב בנכונות תמונות האירועים שקרו במערת המכפלה עם ברוך גולדשטיין ובסכנין עם החייל נתן-זדה. מי לידינו יתקע שאירועים אלו החלו דווקא על-ידי היהודים שבכל אירוע. אם ברוך מרזל ואריה אלדד הם בני מוות, לא פחות, רק בגלל שהם רוצים לשמש מזכירים בוועדת קלפי, אז בוודאי שברוך גולדשטיין הוא בן מוות על שהעז להיכנס ל"אולם יצחק אבינו" בעת שמוסלמים ממלאים אותו. ובוודאי שנתן-זדה הוא בן מוות על שהעז לנסוע באוטובוס מלא במוסלמים, כשהוא לבוש מדים ונושא נשק. האירועים היום, מלמדים שחייו של כל יהודי הנכנס לכפר ערבי, נמצאים בסכנה ממשית אלא אם היהודי הוא תומך טרור איסלמי.
ואיך הגענו עד הלום? תשובתי היא שהתקשורת היהודית, ורק היא, אשמה במצב. רק התקשורת הישראלית שלא מפסיקה לעודד את הפלשתינים להמשיך בדרכם, והעידוד יכול שייעשה ע"י אי מתיחת בקורת קשה ורצופה על התנהגותם, ומאידך על-ידי דרישות חוזרות ונשנות מרשויות השלטון, להבין את המיעוט הערבי ואת רגישויותיו. כך למדו הפלשתינים שכל מה שהם צריכים זה לאיים באלימות כדי שהתקשורת מייד תתמוך בעמדתם, ולנקוט באלימות כדי שגם הרשויות יקבלו את עמדתם. ואיני בטוח שהשוטרים פוחדים מהפלשתינים. אך אני בטוח שהם רועדים מהעיתונאים.
ומה שנותר לנו זה רק לקנא בהם בפלשתיני ישראל. הם למדו אותנו היטב. ב-48' הם ראו את היהודים המשוגעים, של דיר יאסין ושל כפר קאסם ובשאר המקומות בהם הם דברו איתם בשפתם: "דין מוחמד – בסייף". לכן הם ישבו בשקט והיו אזרחים שקטים. כשחל שינוי לרעה בשפת הדיבור של היהודים, הבינו הערבים שזו הזדמנות להתקומם ולקעקע את מדינת היהודים. אצל הערבים לא חל שינוי בדין מוחמד. הוא תמיד נשאר בסייף. וכך הם מעיזים יותר ויותר עד שהגענו עד הלום.
מבצע "עופרת יצוקה" נתן את התקווה שהנה חזרו היהודים לדבר עם הערבים בשפתם. אך התקשורת התקוממה נגד זה בכך שנתנו פתחון פה לד"ר עז הדין אל קאסם מעזה. עוד צדיק ידוע שיודע לנצל את טימטומם של כתבי ערוץ 10 (אל-ג'זירה הישראלי, בפי בני), כדי להתבכיין על בנותיו שניתנה להם האפשרות להימלט על נפשם, והם לא עשו זאת.
