קברניטי מלחמת עזה הבטיחו לנו בביטחון גמור של מבינים את נפש משגרי הקסאמים, שרגע אחרי שישראל תודיע על הפסקת אש, חמאס יוריד עלינו מטר אחרון של קסאמים. הם ידעו לחזות בביטחון מלא שאז תגיע השלווה, פרי המבצע רב הרושם. ואכן החלק הראשון בדבריהם התקיים. מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש נחת על ישראל מטר מביך של טילים. המבינים הסבירו שמדובר במלאי אחרון של תחמושת, שנשמרה במיוחד לרגע זה כדי ליצור תמונת ניצחון. ושוב אנשי מערכת הביטחון התעקשו לנסות להבין את הפסיכולוגיה של האויב במקום להתרכז בתפקידם - מלחמה באויב וחיסולו. הסבירו לנו שחמאס חייב את תמונת הניצחון הזו כדי לשרוד.
הציבור הישראלי, שביקש להאמין למומחי הנפש הללו, יכול היה להתבשם מתחושת הניצחון שעות ספורות בלבד. כצפוי, הירי התחדש. בהתחלה קסאם בודד; אחר כך באה התקפה על כוח צבאי שעבר בסמוך לגבול; ובהמשך הומטר ועדיין מומטר עלינו ירי מרגמות וטילי קסאם בקצב מעורר השתאות. עכשיו הפרשנים והמבינים, שהבטיחו שקט, שותקים. בכירי המערכת הצבאית ואנשי משרד הביטחון, שהבטיחו הגנה מצרית ממשית ורצינית על הגבול בין עזה למצרים, מגרגרים ככל הנראה את מי הים של עזה. עכשיו כבר לא שומעים אותם. ושוב מתחזקת ההכרה שלא יהיה מנוס מכניסה מחודשת לרצועה כדי לפעול לחיסול שלטון חמאס שם.
ומה קורה בינתיים במצרים? מה אומרת ההנהגה ששידלה את ישראל להכריז על הפסקת אש? מה אומר הנשיא חוסני מובארק, שזכה לדברי חנופה מפי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון שלה ושורה של מנהיגים בעולם? מובארק שותק. מי שמבינים את האינטרס המצרי ואת הלך המחשבה של הנשיא לא מתקשים לדמיין את החיוך שמרוח כעת על שפתיו. הנשיא המצרי שוב הוכיח שהוא השחקן המתוחכם והערמומי באזורנו.
מצרים איפשרה, מאפשרת ותמשיך לאפשר הברחת אמצעי לחימה באופן חופשי לתחומי הרצועה. כל אלה הטוענים שמצרים אינה יכולה לעצור את ההברחות בגלל מקרי שוחד או שיתוף פעולה של התושבים משני צדי הגבול, פוגעים ומזלזלים באינטליגנציה של אזרחי ישראל. מגדילים לעשות גורמים בינלאומיים הרוצים להקים יחידה בינלאומית למניעת הברחות, עם מיכון וציוד טכני והנדסי שיסייעו למצרים להפסיק את ההברחות לרצועה. מה קורה כאן, מישהו באמת מאמין שמצרים אינה מסוגלת לעצור את ההברחות?
כאשר מצרים מאפשרת את הברחת אמצעי הלחימה לעזה היא מחלישה את מדינת ישראל. מצרים רוצה את ישראל בפרופורציה הנכונה - מדינה קטנה במזרח התיכון, ואם אפשר אז במצב של דימום תמידי. מצרים רוצה את ישראל פצועה מסוכסכת עם הפלשתינים ושאר ארצות ערב. מצרים, שמבקשת להיוותר לעולם מנהיגת האזור, לא יכולה להרשות לעצמה ישראל שקטה, מתבססת ומקדמת בנחת אינטרסים משותפים לה ולשאר מדינות האזור. מבחינת ההנהגה המצרית המצב האידיאלי הוא הימשכות ירי במינון נמוך על שדרות. ירי שלא מגיע לרמה קריטית, שמחייבת את ישראל לפעולה אך כזה שמחליש את החברה הישראלית ואת ביטחונה העצמי.
מי שחושב שמצרים תסייע לישראל למנוע טרור, טועה ומטעה. זה לא התבצע בעבר, זה לא מתבצע בהווה וזה לא יתבצע בעתיד. הדיפלומטיה המצרית מתוחכמת הרבה יותר מזו של מדינת ישראל והיא מצליחה להביא להישגים טקטיים פעם אחר פעם. אכן, הניצחונות הם טקטיים ולא אסטרטגיים, אך חשוב לזכור שמובארק, בשונה מקודמיו, חושב בצורה טקטית. יש לו מדינה מסובכת לנהל והוא לא עוסק בחזון האחדות הערבית כנאצר, או בשינוי פני המזרח התיכון כסאדאת. מובארק ישמור על השלום עם ישראל, אך אין זה אומר שהוא ידאג לביטחונה. ההפך הוא הנכון.
אז איך ישראל צריכה לנהוג כעת? בלית ברירה צריך להמשיך לפתח מחויבות אצל המצרים כלפי חסימת ההברחות. צריך להמשיך להפעיל כל לחץ אפשרי כדי שייעצרו ההברחות של הנשק לסיני. צריך לדרוש מהקהילה הבינלאומית להחזיק כוח פיקוח ימי יעיל ומיומן לאורך זמן. מהר מאוד כוח כזה ימלא את המצרים בתחושה ממשית שהם נתונים במצור ואסור יהיה לוותר על המשך הפעלת הכוחות הללו, למרות קולות הזעם שישמיע ארמון הנשיאות בקהיר.
ומה מעבר לכך? למרבה הכאב, בסופו של דבר לא יהיה מנוס מכניסה מחודשת לרצועה כדי להשלים את מה שאפשר וצריך היה לבצע במבצע "עופרת יצוקה": להביא לסוף שלטון חמאס.
