השבוע התבשרנו מצד אחד כי הנשיא אובמה הורה על הגבלת שכר הבכירים בחברות ציבוריות ופרטיות שמקבלות סיוע מהממשל וכמעט באותה הנשימה התבשרנו כי בכירי המגזר הציבורי בישראל קיבלו העלאת שכר של 3.5%.
וזה עוד לא הכל, אצלנו התפרסם בימים האחרונים כי עובדי בנק ישראל יקבלו מקופתנו המדולדלת "מענקי הצטיינות" בשווי עשרות מיליוני שקלים, עוד סיפרו לנו כי גמלאי הבנק זוכים לפנסיה של 30,000 שקל בחודש.
אם יש פשע מאורגן במדינת ישראל, אזי זהו הארגון המשומן והמסואב שהשתלט לנו על קופת הציבור ועושה במדיניות השכר והפנסיות כבתוך שלו.
בואו נודה על האמת, עבורנו, רוב האזרחים והאזרחיות בישראל משכורת נורמלית נעה סביב עשרת אלפים שקל, ועל סכום הפנסיה שיהיה לנו, אנחנו מעדיפים בכלל לא לחשוב. החיים הנורמטיביים שלנו בשכנות לקו העוני לימדו אותנו לחיות חיים טובים ומספקים גם בתקציב נמוך. איזו הצדקה מוסרית יש לחברה שבה פקיד ציבור נהנה מפנסיה שיכלה לפרנס עשרה פנסיונרים אחרים?
לא רק פחד מביא איתו הצונאמי הכלכלי ההולך ומתרומם מול עינינו, להפך, הוא מביא איתו הזדמנות יוצאת דופן להובלת שינוי במדיניות השכר המופקרת בשירות הציבורי בישראל.
אסור שכלכלני המדינה יסמאו את עינינו הפעם, מלראות את האור, היופי והתקווה שמביא המשבר הגדול. לא בכל יום באים גופים כלכליים גדולים פרטיים וציבוריים אל סיפה של המדינה כנער מתבגר המתדפק על דלת אימו בבושת פנים, לאחר שברח מהבית ורצה להיות "עצמאי" וכעת נזקק שוב לחיבוקה החם והבטוח.
זה בסדר, גם הפעם אימא תפתח לכם את הדלת ותפרוש לכם רשת ביטחון, אך היא אם נבונה ולכן מנצלת את המומנטום בכדי להבהיר מהם כללי המשחק מעתה ואילך. זוהי ההזדמנות שלנו, האמהות והאבות, לקבוע את הגבולות בין חופש להפקרות.
לא רק המעסיקים הפרטיים מתחננים כעת לרשת ביטחון מאוצר המדינה, גם הגופים הציבוריים יכרעו בקרוב מאוד על ברך ויבקשו את עזרת האוצר. כזה יקרה, אסור לנו לשכוח כי הם האחראים הישירים לעוולה החברתית הגדולה ביותר שנגרמה לנו מעולם - קיומם של מיליון גברים ונשים העובדים לפרנסתם ובכל זאת מוגדרים כעניים [וראה נתוני 2007 דוח העוני, המוסד לביטוח לאומי].
פערי השכר במשק הישראלי הלכו וגדלו במשך השנים בתהליך מואץ ואכזרי כשנערי האוצר, הכלכלנים, השרים והחכי"ם, עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה, כיצד יוצאים מהביצה הטובענית מבלי להרגיז את בעלי ההון, הבנקים והאוליגרכיה החדשה שצמחה לנו בתוך שירות המדינה?
חדשות לבקרים, פותחות מהדורות החדשות בדיווחים על העלאות שכר לבכירים ומסיימות בכתבות על מימדי העוני והשלכותיו, ואנו בשתיקתנו, החזרנו את עצמנו לבית עבדים.
את החבל מושכים משני קצותיו מקבלי החלטות בעלי תפיסות עולם מנוגדות, מצד אחד הניאו ליברלים בהתאחדות התעשיינים, בארגוני המעסיקים, אנשי הימין הכלכלי, המתנגדים נחרצות להצעה להגביל את שכר הבכירים במשק מן הסיבה המוצדקת משהו, לפיה כלכלה חופשית חייבת לאפשר לבעלי ההון לעשות עסקים ולהרוויח, ובכך להתניע את שרשרת השווקים הכלכליים המשפיעים בסופו של יום שפע על כל האזרחים.
מאידך, באים אנשי השמאל, נציגי העובדים, עופר עיני, ח"כ שלי יחימוביץ' וזועקים בצדק את זעקת העבדים החדשים, אותם מיליון עובדים ועובדות המועסקים בתנאי רעב ונאלצים לחיות בעוני, מצוקה, פגיעה בכבודם ותוך גידול הדור הבא של עניים העובדים בפרך מבלי סיכוי לשנות את גורלם.
התופעה המכוערת ביותר בכל אותם התאגידים פרטיים וציבוריים כאחד, היא הימצאותם אצל אותו המעסיק, של עובד המשתכר 100,000 שקל בחודש ואף יותר, ולצידו עובד/ת שאינו מגיע אף לשכר המינימום.
הסרטן הממאיר של שכר ופנסיה אנורמלית שלח גרורות בכל התאגידים הממסדיים הניזונים מתקציבי ציבור. קחו למשל רשות מקומית כמו עיריית ירושלים, שניזונה מכספי הציבור. הרשות מעסיקה 7,000 עובדים, כשבראש טבלת השכר עובדים המקבלים 50,000 שקל בחודש ובתחתית הטבלה עשרות עובדים ועובדות במשרה מלאה שאינם מגיעים לשכר מינימום ומקבלים בשל כך הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי.
ולא זו בלבד, ברשימת מקבלי הפנסיה של עיריית ירושלים (כמו בכל המגזר הציבורי), תמצאו מאות "פנסיונרים" שלא פרשו כלל לפנסיה, אלא התקדמו לתפקידים חדשים במערך הציבורי. מאות מוצצי הדם הללו, מקבלים גם פנסיה מהעירייה, גם משכורת מגוף ציבורי חדש וגם משמשים יועצים בשכר במקום ממנו פרשו. וזה עוד לפני שהזכירו את פורשי צה"ל מביניהם, שמקבלים בנוסף לכך גם פנסיה מהצבא.
האגדה שסיפרו לנו בילדותנו, כאילו מי שחרוץ ועובד קשה, סופו שחי בכבוד - כבר איננה נכונה. החיים בחברה הישראלית בת ימינו הפכו משפילים וחסרי סיכוי לאותם אנשים שניזונים בה משכר מינימום. מערבולת העוני משפיעה מיידית על העוני החינוכי, העוני התרבותי ומסכנת את הדמוקרטיה.
המשבר הכלכלי שעובר כעת על אותם תאגידי ענק פרטיים, מאיים להפיל גם את התאגידים הממשלתיים והציבוריים, דווקא משום כך, המשבר הוא ההזדמנות ההיסטורית שלנו, לחולל מהפכה חברתית שקטה, מהירה, אמיצה וחכמה.
מדד ארטמיס
בכנס ה-16 לפמיניזם בישראל, שהתקיים בנובמבר, הוצג לראשונה "מדד ארטמיס" - מודל כלכלי לניהול מאקרו כלכלי של המשבר. המודל מבוסס על חשיבה אימהית, נשית במהותה.
הרציונאל עליו מושתת המדד החדש הינו הצורך ליצור שביעות רצון של כל הצדדים, גם משיכת כוח-אדם איכותי ברמות שכר אטרקטיביות לתפקידים הבכירים במשק וגם מיגור תופעת העובדים העבדים ששכרם מבייש את מעסיקם.
מדד ארטמיס לכלכלה נשית מושתת על קווים פשוטים להטמעה, בקרה ופיקוח, בשלב ראשון, המדינה צריכה להגדיר לעצמה ערך חדש ולפיו כבוד ואיכות של תאגיד ציבורי ופרטי, נמדד לפי שכרו של העובד הזוטר ביותר שלו, הנחת העבודה המשתמעת היא כי המדינה שואפת לכלכלת שוק חופשית אך לא מופקרת, כלכלת שוק שמביאה שפע לכל עובד/ת.
בשלב שני, המדינה קובעת כי אדם אינו יכול לקבל מקופת המדינה הכנסה יותר ממקור אחד בו זמנית, ושלישית, שכר העובד הזוטר בגוף לא יפחת מעשירית משכר הבכיר בו.
המדד החדש מאפשר לכל תאגיד ליתן בחופשיות מלאה כל שכר לכל בכיר, אך שכר זה תמיד יגרור אחריו אוטומטית כלפי מעלה את כל שרשרת המשכורות אצל אותו המעסיק, כך שלעולם יישמר הפער המדויק לפיו שכר העובד הזוטר ביותר עומד על עשירית משכר העובד הבכיר ביותר.
חלון הזמן וההזדמנות לחולל שינוי כזה, נמצא בידינו כאן ועכשיו, מועד הבחירות אף הוא מומנטום שעלינו האזרחים/יות לנצל. כל שעלינו לעשות הוא לדרוש היום מכל המפלגות, להתחייב כי יתמכו במודל הכלכלי וייזכרו כמי שעשו את הדבר הנכון.
