סיסמתם של אביגדור ליברמן וישראל ביתנו במסע הבחירות הפכה את המציאות על פיה: נאמנותם של חלק הארי בקרב אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, אינה מוטלת בספק; המשטר שלנו בהחלט מסוגל להתמודד עם רגשות התסכול של מיעוט קטן שקשה לו לחיות כאן. מה שדווקא כן מוטל בספק זו נאמנותו של המשטר כלפי אזרחיו. תושבי הפריפריה במדינת ישראל הם לא רק קורבנות של חיזבאללה וחמאס אלא גם של אנומליה שלטונית שאין לה אח ורע בדמוקרטיה המודרנית.
בעולם יש כמה מדינות פראייריות בודדות, כמונו, שבשיטותיהן הפרלמנטריות לא נבחרים צירים על בסיס אזורי, אך מדינת ישראל מתייחדת בחיבור הנדיר בין קשייהם של תושבי הפריפריה לבין הזנחת האינטרסים שמפגין כלפיהם השלטון המרכזי. תושבי הפריפריות חיים תחת איום תמידי של קטיושות וקסאמים, אבל אינם יכולים באמת לבחור נציגים פרלמנטריים שיהיו מופקדים על דאגותיהם הקיומיות, ועל פיתוח אזוריהם המוזנחים.
זו סוגייה אחת - בין רבות - שצריכה לעניין את הממשלה החדשה שתקום. מנהיגיה המיועדים של הממשלה שבדרך מעיפים כעת הבטחות סרק על שינוי שיטת הבחירות. אולם במקום לשקול תיקונים מתחייבים כגון בחירת 40 ח"כים על בסיס אזורי, ממשלת ביבי-ליברמן עלולה להתעסק בדבר אחד בלבד:
במקארתיזם.
הגיע הזמן שמישהו יגיד את האמת באשר לסכנה שפוקדת את המשטר הדמוקרטי שלנו, כמו גם על הזרות שלו בנוף הציוני. בשנים האחרונות נאמרו דברים חמורים מאוד על-ידי חברי כנסת ערבים, שללא כל ספק מנצלים לרעה את חסינותם הפרלמנטרית. אבל במדינה דמוקרטית יש חוקים, בין השאר נגד הסתה; ומי שמפר אותם - דינו מאסר. אחד ההישגים הגדולים של המדינה היהודית הוא שלאחר 60 שנות סכסוך עקוב מדם, היא ממשיכה להפעיל מערכות תקינות של משפט וחקיקה, ללא הישענות על צווי חירום, וללא הידרדרות אל מצב שבו כופים מבחני נאמנות על כל אזרח שנראה חשוד בגין מוצאו הלאומי, דתו או השקפתו. לפחות עד בואם של איווט ליברמן וארתור פינקלשטיין - הצלחנו לבסס את המדינה היהודית על העיקרון ההשכלתי הליברלי, המיוחס לוולטר, לפיו
"ייתכן שאני מתעב את מה שאתה אומר, אך אלחם מלחמת חורמה על זכותך להגיד זאת".
אז מי הביא לנו את הנוסח המתעתע של אותם מבחני נאמנות?
אין בין האלכימיה השוביניסטית של מפלגת ישראל ביתנו לבין התנהלות הח"כים הערבים ולא כלום. הסיסמה
"אין נאמנות אין אזרחות" היא גימיק בחירות שארתור פינקלשטיין ליקט מהימים הרחוקים של המלחמה הקרה בארה"ב. באותם ימים, הפחד מהקומוניזם לאחר שתי מלחמות העולם הטריף, לזמן-מה, את המחוייבות לדמוקרטיה. זו סיסמה שהודבקה כאות קין לשמאל האמריקני בשנות ה-50, ונודף ממנה ריח קלאסי של ציד מכשפות. פינקלשטיין חש בחברתנו את אותה עייפות מהמשכיותו של סכסוך קשה, ואת אותם חששות וייאוש שסחפו את ההמונים בארה"ב אל ביטול זכויות יסוד של חופש ביטוי. אין כיום אדם באמריקה שרואה את הכנסת עקרון ה"נאמנות" בתקופת המקארתיזם כתרומה כלשהי למערכת הדמוקרטית. מקארתיזם בישראל של 2009, כמו מקארתיזם בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה, הוא אופורטוניזם פוליטי שפל.
ספק אם ממשלת השיתוק שתקום בימים הקרובים תצליח להעביר חקיקה משמעותית באיזשהו נושא, אך חשוב בכל זאת שהקריאה האזרחית תישמע לאחר מסע בחירות פגום, שהגיעו לשיאו המבולבל בהפיכת המילה "נאמנות" למנטרה לאומית: משטר שכופה מבחני נאמנות על אזרחיו ממאיס עליהם את רעיון האזרחות, והתחזקות המקארתיזם אצלנו פשוט לא תותיר לנו סיבות רבות להיות נאמנים.
