א. על חוסר האחריות של ציפי לבני וביבי נתניהו - כלפי עצמם, וכלפי מפלגותיהם-הם
במקום שביבי נתניהו וציפי לבני ינסו לנגוס כל אחד מהאלקטוראט של הגוש הנגדי, הם נגסו כל אחד מהגוש שלו, במאבק-האגו לעמוד בראש המפלגה ה"גדולה ביותר"
דוד בן-גוריון השכיל להבין, בשלב מוקדם מאוד, שהמאגר האלקטוראלי בצד השמאלי של המפה הפוליטית (
אחדות העבודה, מפ"ם) מיצה את עצמו, מבחינת מפלגתו,
מפא"י, ולכן הוא טבע את הסיסמה "ממעמד לעם" וגם המציא את ה"ממלכתיות", כדי לפזול אל מרכז המפה, ואולי גם אל הימין המתון -
הציונים הכלליים.
התבונה המינימלית הזאת לא הייתה נחלתם של
ציפי ושל
ביבי. בלהיטותם לגבור זה על זו, הם הלכו אל הטרף הקל: ביבי נגס בימין, בעיקר ב
ליברמן, וציפי, במרץ רב, נגסה ב
עבודה וב
מרץ.
אצל ביבי, במבחן התוצאה של החלוקה ימין-שמאל, הוא עוד נשאר, איכשהו, מעל המים, עם "גוש חוסם" של 65 ח"כים, אבל לרדת עם זה למכולת - שאני, כי די בהתארגנות קטנה של האיחוד הלאומי (4 מנדטים) והבית היהודי (3), למשל, כדי להשכיב אותו על הקרשים, וזה לפני שהכנסנו לתמונה את הסחטנים הגדולים יותר - החל ב
יהדות התורה (5), וכלה בליברמן (15).
אם ביבי היה מניח לליברמן ושואב קולות מציפי, ייתכן שהיו לו ביד 70 ח"כים מול גוש ציפי עם 50 ח"כים בלבד, ובראשם קדימה המצומקת, עם 23 ח"כים - ואולי אף פחות, וזה היה משפר ללא שיעור גם את מצבו במהלכים הקואליציוניים, וגם כראש המפלגה הגדולה ביותר.
אצל ציפי הפזילה אל בוחרי השמאל הייתה קטלנית עוד יותר. אם היא הייתה הולכת ראש-בראש מול ביבי, ולוקחת ממנו את אותם הנתחים היא נגסה מהעבודה וממרצ, היא הייתה יכולה לעמוד היום לפחות בראש גוש חוסם של 60 ח"כים, מול ביבי עם ליכוד של 22 ח"כים, ואולי פחות.
נכון שכל החישובים האלה מושתתים רק על תחושות-הבטן, אבל בכל מקרה הנגיסה של כל אחד מהשניים הייתה צריכה להיות מהגוש השני, ולא מהשותפים לגוש, שזה כמו להעביר מכיס-לכיס, ולחשוב שאתה מתעשר.
ידידי פריצי אומר: התירוץ של מרצ להפסדה הצורב הוא שציפי לבני פיתתה את בוחריהם לתמוך בה כדי למנוע מביבי נצחון. נניח שזה נכון (והתוצאה של ציפי בהחלט היוותה מכה לביבי) - אז מה פסול בזה?
התשובה: זה לא פסול, אבל
מבחינת האינטרסים של לבני עצמה - זה היה מטופש.
זה היה מטופש, כי זה הרחיק אותה מהרכבת הממשלה, וזה שלח אותה אל חיקו הקר של ההסבר לפיו "העם לא בחר גושים, אלא מפלגות", כאשר ברור שאם קדימה הייתה מקבלת פחות קולות מהליכוד, אבל גוש השמאל-מכרז;היה מקבל יותר קולות,
היא הייתה אומרת בדיוק את ההיפך על "רצונו של הבוחר".
מה באמת רצה ה"בוחר"? הבוחר ה"סטטיסטי" עשה אקספרימנט, והיום אפשר להניח שהוא רוצה בחירות חדשות, אבל כמובן שאני לא יכול לדבר בשמו, אלא - כמנהג כל בעלי-הדיעות - גם אני שם בפיו את מה שאני רוצה שהוא "ירצה".
בעניין הזה אני לא יותר טוב, ולא יותר חכם מאחרים, אבל מספיק ישר עם עצמי כדי להודות בכך שאני לא יותר טוב ולא יותר חכם.
ולסיכום - במבחן התוצאה חטאה של ציפי היה גדול מחטאו של ביבי. קשה לי להבין מדוע לא נשלפות הסכינים הארוכות במפלגתה-פנימה, אבל זה עוד יכול להגיע.
ואל תשכחו את
שאול ("בית לא עוזבים")
מופז ושות', אשר טרם אמרו את המילה האחרונה.
ב. אגדת-ההבל על ה"סחטנות" של המפלגות הקטנות
הסחטנות הגדולה לא אורבת לפתחנו מרסיסי-המפלגות, אלא דווקא מהמפלגות הבינוניות-ומעלה
הגיע הזמן לשרש את אגדת-ההבלים על ה"סחטנות" של הסיעות הקטנות.
אכן, אם יש בכנסת סיעה אחת בת 60 ח"כים, סיעה אחת בת 59 ח"כים ועוד סיעה של ח"כ יחיד, אותו הח"כ יכול לדרוש כאוות-נפשו תמורת תמיכתו בממשלה, אבל, מאידך, במצב-הקצה השני, בו הכנסת מורכבת מ-120 סיעות-יחיד, לא רק שלאף אחד מהח"כים הבודדים אין כושר-סחיטה, אלא שהח"כים האלה "יסתדרו בתור" כדי למכור את עצמם במחיר הזול ביותר תמורת הזכות ליהנות מכופתאה מצומקת כלשהי.
כן, כן ... כולנו זוכרים את ח"כ
אלכס גולדפרב, אשר תמורת
מיצובישי של סגן-שר הציל את הקואליציה, ובדומה לו את ח"כ
אפרים גור, וסריה שלמה של ח"כ שקיבלו סגנות כזאת תמורת תמיכתם בהינתקות של
אריאל שרון (או תמורת משהו אחר, מה זה חשוב).
ואנחנו זכור נזכורה גם את ח"כ
אברהם ("אברשה, חזור הבייתה!")
שריר, אשר גם הוא כמעט ערק ממפלגתו, ואת
שאול ("בית לא עוזבים")
מופז, אשר טרם אמר את המילה האחרונה, ואת
אבי העורקים, הרי הוא
רחמים כלנתר, אשר תמורת
סגנות ראש-עיר לענייני ביוב (או משהו דומה), יסד את האיזם הקרוי על שמו.
המשותף לכל אלה הוא שהם לא היו רסיסי-מפלגות, או סיעות-יחיד, אלא יוצאי מפלגות בינוניות וגדולות, כך שאגדת ה"סחטנות" של המפלגות הקטנות מעולם לא עמדה במבחן.
אבל זה רק צד אחד של מטבע ה"סחטנות". הצד השני הוא הסחטנות של המפלגות הגדולות יותר,
אלה שהיו עוברות גם את אחוז החסימה הגבוה יותר (לרוב גם בלי איחוד לצורך זה).
ראו מה דורשות היום, תמורת התמיכה בקואליציה,
המפלגות הדתיות האשכנזיות.
ראו מה דורשת
ש"ס.
ראו מה דורשות
המפלגות הכתומות.
ראו מה דורש
אביגדור ליברמן.
ומעל לכל - ראו מה
דורשים זה מזה ביבי לבני וציפי נתניהו.
לא, זה לא "סחטנות", ר"ל. זה "תנאים להשתתפות" ...
ועל כך אמרינן:
מי היה מאמין שנתגעגע לאלכס גולדפרב.
ג. גאולה כהן מתבכיינת, ובצדק - אבל ...
כדי להבריח את רסיסי-הימין היישר אל חיקה החמים העבירה גאולה כהן תיקון לחוק, המעלה את רף החסימה מאחוז אחד ואחוז-וחצי. בבחירות שלאחר מכן ירדה מפלגתה אל מתחת לרף האחוז-וחצי, הכנסת איבדה את סיעות-היחיד - פלפל הדמוקרטיה - והגאולה עצמה איבדה את עולמה הפוליטי
חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן מתבכיינת על הירידה באיכותם של חברי הכנסת, מבחירות לבחירות, מכנסת לכנסת.
היא צודקת: חברי כנסת איכותיים כמו
גאולה כהן (בימין) או
אורי אבנרי (בשמאל) כבר כמעט לא מוצאים בימינו - אם בכלל.
אבל היא לא מגלה לנו מי הרחיק את הגאולה מהעולם:
היא עצמה!
גאולה כהן הייתה בעלת ערכים, והייתה נאמנה להם. כאשר הליכוד, בראשותו של מנחם בגין, חדל להיות נאמן לארץ ישראל השלמה, היא עזבה את חיקה החם של מפלגתה, וחברה אל נאמן אחר - הפרופ' יובל נאמן - להקמתה של מפלגת
התחייה.
עד כאן שום כלב לא נשך אדם, ושום אדם לא נשך כלב, אבל כאשר מפלגתה קיבלה כמעט חמישה מנדטים בבחירות לכנסת, השתן עלה לה לראש, ופעמי הגאולה נדמו.
חברת הכנסת כהן סברה כי העלאת אחוז החסימה תבריח את קהל-היעד שלה מרסיסי-הימין היישר אל חיקה החמים, והיא תזכה לשבעה, שמונה או תשעה כסאות בכנסת. כדי לממש את הרעיון היא יזמה - והצליחה להעביר - תיקון לחוק, המעלה את רף החסימה מאחוז אחד לאחוז; וחצי.
ההמשך ידוע: בבחירות שלאחר מכן ירדה התחייה אל מתחת רף האחוז-וחצי, והגאולה-לעולם ירדה לעולמים מהמפה הפוליטית בישראל.
חשוב לזכור: גאולה כהן הייתה היחידה שנפגעה מהתיקון אשר יזמה היא עצמה, משום שכל המפלגות האחרות קיבלו פחות מאחוז אחד מהקולות (כך שהן לא היו עוברות גם אלמלא התיקון), או יותר מאחוז וחצי (כך שגם התיקון לא פגע בהן).
ועל כך אמרינן
חופר גומץ בו ייפול.
כמובן שאחרי הגאולה באה הישועה, בדמות העלאת החסימה ל-2 אחוזים, וחסרי-הבושה מדברים בקול רם גם על חסימה של חמישה אחוזים.
ד. סיעות-היחיד - פלפל הדמוקרטיה
העלאתו של אחוז החסימה לא תוסיף יציבות שלטונית, אבל תוריד גם תוריד את איכותה של הכנסת, ואת מעמדה בציבור.
סיעות-היחיד הן
פלפל הדמוקרטיה>. לחבריהן אין יכולת, יומרה או שאיפה לקבל "תפקידים ביצועיים" (ביטוי מכובס לכסאות בממשלה), וכל מה שיש להם הוא היכולת האינטלקטואלית - תכונה שלא כל שר בממשלה ניחן בה.
חיסולן של סיעות-היחיד, הוא גזילתה של כבשת-הרש בידי המפלגות הגדולות, ויחד עם
חוק באדר-עופר נוצר מצב מפלגה שקיבלה קולות כדי 20 או 30 מנדטים תזכה למנדט או שניים נוספים, על חשבון הסיעות הקטנות אשר יכולות לקבל, כל אחת, קולות כדי מנדט או שניים, והן תאבדנה את כל עולמן - בדיוק כפי שאיבדה את עולמה חברת-הכנסת גאולה כהן.
אחרי שחוסלו סיעות-היחיד, חוסלו גם הסיעות הדו-ח"כיות, ובכנסת הנכנסת הסיעות הקטנות ביותר מונות לא פחות משלושה ח"כים כל אחת -
מספיק שתן בראש כדי לדרוש כסא בממשלה, ובנסיבות מסויימות כסא נוסף, של סגנות-שר.
השאיפה להעלות את אחוז החסימה לא תוסיף יציבות שלטונית, אבל תוריד גם תוריד את איכותה של הכנסת, ואת מעמדה בציבור.
ה. על ה"רזולוציה" של "רצון הבוחר"
מספר רב יותר של מפלגות בינוניות וקטנות משקף יותר את מגוון העמדות בציבור, ומאפשר, בקלות יתירה, להקים קואליציה יציבה, מתוך מספר גדול של אפשרויות - כולן סבירות.
במקום בו ישנם שני יהודים ישנם שלושה מוישה, וארבע דיעות, ואת זאת צריכים להפנים במיוחד אלה אשר מדברים על מדינה יהודית (גם אני אחד מהם, אבל אצלי זה מופנם משחר ילדותי).
הוסף לכך את העובדה שבמדינה הזאת חיים גם ערבים, אשר איש לא מציע ברצינות לשלול מהם את זכות הבחירה, ואת העובדה שגם הערבים אינם מעור אחד, ומצאת שכדי שהכנסת תשקף ברזולוציה טובה את מגוון הדיעות בציבור אי אפשר להסתפק בשתי מפלגות גדולות, המתחלפות ביניהן בשלטון.
בשיטת המפלגות הגדולות הבוחר לא יודע איזה ח"כ, ומאיזו מפלגה, הוא יכניס לכנסת בקולו ה"שולי", והוא גם לא יודע איך תתפצל המפלגה שהוא יבחר בה, אחרי הבחירות,
ומי שלא מאמין - שיחכה לשאול מופז ושות'.
הכנסת האידיאלית, בעיני, היא כזו שיש בה 4 - 6 סיעות בינוניות, אשר יכולות ליצור כמה וכמה קואליציות שונות, אבל סבירות, גם בלי ה"סחטנות" של הסיעות הקטנות, והשאר סיעות קטנות, כולל סיעות-יחיד - פלפל הדמוקרטיה.
ראו, לעניין זה את
הצעתי לשינוי שיטת הבחירות, שיטה אשר מאפשרת רזולוציה טובה יותר של מגוון-הדיעות בציבור, והיא גם זולה יותר לאוצר המדינה.
ועוד בעניין זה:
שיטת הבחירות שלי: פנייה אל הוועדה שמינה נשיא המדינה לבחינת מבנה השלטון בישראל.
הצעתי זו הינה כבר בת כמה שנים, והיא מצריכה "קונסולידציה" עם מה שכולנו החכמנו במשך הזמן, אבל גם בלי ה"מילואים והשלמות" אפשר להעריך כיצד הייתה הראית הכנסת, אחרי הבחירות האחרונות, אם אלה היו נערכות על-פי שיטתי.
אפשר להניח, במידה לא מעטה של סבירות, שהמפלגות אשר קיבלו 3 - 6 מנדטים היו מקבלות כל אחת בערך את אותו מספר הקולות שקיבלו בפועל, והוא הדין גם לגבי
ש"ס.
שאר המפלגות - מימין שמאלה - היו מקבלות (הטעות לא יכולה להיות גדולה) בערך כך:
ליברמן ימין - 6 ח"כים, ליברמן מרכז - 7, ליכוד ימין (ביבי?) - 12, ליכוד מרכז (דן מרידור?) - 13, קדימה ימין (מופז?) - 13, קדימה מרכז (ציפי) - 13, עבודה מרכז (ברק?) - 8, עבודה שמאל (עמיר פרץ? שלי יחימוביץ?) 6, מרצ - 4.
סה"כ - 82 מנדטים, במקום 86 שקיבלו בפועל, וארבעת המנדטים הנגרעים היו הולכים לסיעות בנות ח"כ אחד או שניים -
פלפל הדמוקרטיה.
וכעת ראו כמה קואליציות שונות - אבל סבירות - אפשר להרכיב על בסיס התוצאות האלה, "בלי ליברמן ימין ובלי הערבים" (על משקל ... אתם יודעים):
- קואליציה א': ליברמן מרכז (7) + ליכוד ימין (12) + ליכוד מרכז (13) + קדימה ימין (13) + קדימה מרכז (13) + עבודה מרכז (8) = 66 ח"כים, בלי ה"סחטנים".
- קואליציה ב': ליברמן מרכז (7) + ליכוד ימין (12) + ליכוד מרכז (13) + קדימה ימין (13) + קדימה מרכז (13) = 58 ח"כים, כאשר שאר המפלגות זוחלות על הברכיים, ומתחרות זו בזו מי תסכים לקבל תמורה פחותה יותר תמורת תמיכתה בקואליציה.
- קואליציה ג': ליכוד ימין (12) + ליכוד מרכז (13) + קדימה ימין (13) + קדימה מרכז (13) + עבודה מרכז (8) = 59, עם תמיכה כנ"ל.
- קואליציה ד': ליכוד מרכז (13) + קדימה ימין (13) + קדימה מרכז (13) + עבודה מרכז (8) + עבודה שמאל (6) + מרצ (4) = 57, עם תמיכה כנ"ל.
- קואליציה ה': ליכוד מרכז (13) + קדימה ימין (13) + קדימה מרכז (13) + עבודה מרכז (8) + עבודה שמאל (6) = 53, מצב המצריך תמיכה נוספת, קצת יותר חזקה.
מה היה לנו עד כאן? קואליציה אחת ללא שום "תגבור", וארבע קואליציות המצריכות תגבור של 8 ח"כים, במקרה הגרוע ביותר.
כעת נכניס לתמונה את המפלגות הדתיות, אשר מאז פרוץ המדינה היו מוכנות, תמורת נתחי-תקציב לבוחריהם, לשבת כמעט בכל ממשלה: אם נביא בחשבון שכל אחת מארבע הקואליציות (ב' עד ה') יכולה להתקיים עם המפלגות הדתיות-אשכנזיות
או עם ש"ס, וכבר אנחנו מסובבים, על האצבע הקטנה,
תשע (!) קואליציות שונות - כולן סבירות.
מה נשאר לנו עוד? מי שחושש שקואליציה בת 61 עד 66 ח"כים לא תהייה יציבה דייה - ישוש לתת
מיצובישי אחד תמורת 3 אצבעות - ממש מחיר מציאה.
ואחרון-אחרון, אולי חביב אולי לא - קרב-האגו על ראשות הממשלה, בתוך כל קואליציה שתקום, אבל, במסגרת סחר-הסוסים המקובל אפשר להסכים על נוסחת-איזון לפיה
ראש ממשלה אחד = משנה לראש הממשלה + סגן ראש ממשלה + 3 מיצובישי + 2 וספות, וגם כאן, ריבוי האפשרויות מוריד את המחיר, כי כל מי שעושה שרירים אפשר להגיד לו
בלי טובות.
סיכומו-של-דבר, עם שלל-אפשרויות כזה אפשר לבוא לבית הנשיא עם קואליציה מבושלת,
ותוך חמש דקות מרגע הטלת-התפקיד אפשר להניח לפני הנשיא הסכם-קואליציוני לעילא-ולעילא.
הערת-שוליים: למקרא הדברים האלה אני רואה אתכם קופצים על רגליכם האחוריות: הכל ספקולציה!
ואכן, אין לי אלא ספקולציה, ובעצמי ציינתי שקיימת אפשרות של טעות מצידי, אבל, לטעמי, הטעות לא יכולה להיות גדולה, ומי שרוצה להציע ספקולציות אחרות, סותרות -
נו פרובלם.