מלחמת עזה ה-II או בשמה המקצועי - מבצע "
עופרת יצוקה" - יוצקת דפוסי התנהגות ומחשבה שמעוררים שיח ציבורי, שברובו מוטה כנגד ממשלת ישראל וצה"ל. הנטייה והסטייה נגרמות עקב כותבים מתראיינים ופובליציסטים, שרוממות "זכויות האדם" בגרונם ובכתיבתם, ומפחדים להסתכל נכוחה על העובדות היבשות, על הגורמים והמניעים שהניעו את ממשלת ישראל להורות לצה"ל לצאת למלחמת הגנה עצמית - כנגד "יישות טרוריסטית", שהשתלטה על עזה ואשר ביטאה את עצמה, בהתקפה חסרת רחמים על אזרחים שלווים בשדרות, באשקלון, באשדוד וביישובי עוטף עזה. המצב הבלתי סביר הזה נמשך מזה 8 שנים שהולידו 4,000 טילים, עשרות נפגעים בגוף, אלפי נפגעים בנפש, לרבות ילדים עם טראומות ישירות ועקיפות, שילוו את חלקם כל החיים.
לכן אפשר להגיב בעוז ובחימה גלויה, כאשר ארגונים ואנשים בעלי מעמד ושם מצטרפים למקהלה של תוקפי ישראל, על החריגות במהלך המלחמה ועל מה שקרוי בפיהם: "תגובה בלתי פרופורציונלית" - לפעילות של הטרור מעזה.
וכאן נשאלת השאלה - מי ואיך קובעים מידתיות במלחמה. תראו לי
מלחמה אחת בהיסטוריה הצבאית העתיקה או המודרנית שהתנהלה במידתיות. האם מלחמות נפוליאון, מלחמת העולם ה-I, או ה-II על מיליוני ההרוגים, היו מידתיות? ומה לגבי התקופה הקרובה יותר כמו: התקפת נאט"ו על יוגוסלביה לשעבר (בקוסובו-סרביה), שם נהרגו בהפצצות 2,000 אזרחים, או מלחמת המפרץ ה-I, ה-II נגד
סדאם חוסיין, אפגניסטן, צ'צ'ניה ולאחרונה גרוזיה - האם הן היו מידתיות?
אין מלחמות פרופורציונליות - אין מלחמות יפות ואין מלחמות ללא טעויות או נקיות.
העובדה שמספר הנפגעים בצה"ל, כמעט חציים, נפגעו מאש כוחותינו - רק מוכיחה שלא הייתה כוונת הרס ופגיעה מכוונת או זדונית או מתוכננת מראש.
ההרס והפגיעה נבעו מחד, מהרצון להגן על חיילי צה"ל ולמנוע פגיעות מיותרות בגוף ובנפש, ומאידך, להשיג את אפקט ההרתעה שלמענו יצאו למבצע הזה.
להזכיר לציבור התוהים, המפקפקים בטוהר המטרות של צה"ל וחייליו - את מבצע "חומת מגן", כאשר צה"ל נמנע משימוש בכוח האש, כדי לטהר רובעים ובניינים ממולכדים מלאים במחבלים בג'נין, התוצאה - 13 חיילי מילואים הרוגים, בהסתערות על יעד מבוצר וממולכד, רק בשל הרצון לא לפגוע בחפים וברכושם. האם זה היה כדאי וראוי - לא!
אפשר לשאול את הציבור ואת ההורים של החיילים שנכנסו לעזה - מהיבשה, מהאוויר ומהים, מה עדיף, דיספרופורציה או פגיעה בחיילי צה"ל (בניהם), המסתערים בסמטאות המפותלות והממולכדות בעזה ובנותיה. האם שמשון הגיבור שעקר את שערי עזה - והפיל את עמודי הבית על החוגגים בעזה - היה מידתי או הגיב בכוח מול כוח.
כאשר הסופר הנחשב
עמוס עוז, יוצא במאמר גדול בטענה שהמעשים בעזה לא היו פרופורציונליים, יש לכך הד גדול בארץ ובחו"ל. האם הוא בדק את כל העובדות של המצב, איך בודקים 8 שנים של טילים/מרגמות בכמות של 4,000 נפילות, פציעות, הרס, טראומות למבוגרים, לילדים שמרטיבים בלילות, שנזעקים מכל רעש בלתי צפוי, עם טראומות לשנים רבות קדימה.
נכון, היו מקרים חריגים במלחמה בעזה, ייתכן שנהרסו גם בתים שלא לצורך ונפגעו משפחות תמימות שלא לקחו חלק ולא היו מעורבות בעזרה או תמיכה בחמאס (דוגמת הרופא ששתי בנותיו נהרגו), כתוצאה מטעות בזיהוי או ירי בשגגה.
אבל, במלחמה, במיוחד בשעת קרב באזור צפוף-אוכלוסין, בסמטאות צרות ומפותלות, בבתים ממולכדים עם נשק רב או פתחי מנהרות, אין כל אפשרות, לא מעשית ולא טכנית צבאית, להימנע מחריגות, שגיאות ושיקולים לא זהירים, במהלך קרבות מתמשכים. וכפי שציינתי לעיל, אילו המטרה הייתה רק הרס ופגיעה לשמה - לא היו נפגעים כל כך הרבה חיילי צה"ל מאש כוחותינו.