כיצד מונה אדמונד לוי לעליון

תחת הכותרת "שופט המעברות" מביאה נאווה צוריאל (מעריב nrg, 26/6/2005) "קולות מן העבר" של מי שהייתה להם נגיעה בקידומו של אדמונד לוי במערכת המשפט: אולי בשל הרקע הפוליטי המובהק שלו, מעל שרשרת המינויים של לוי ריחפה, דרך קבע, עננה כבדה של מעורבות פוליטית. כאשר מונה לבית משפט השלום, נשמעו טענות כי בוועדה למינוי שופטים ישבו נציגים מהמפד"ל ומהליכוד שתמכו בו מטעמים פוליטיים. משה פרץ, לשעבר ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד, העיד השבוע כי המליץ על מינויו. "ראיתי בן אדם הגון וישר", סיפר השבוע, "פגשתי במזנון הכנסת את דב שילנסקי, שהיה אז חבר הוועדה מטעם הליכוד, ואמרתי לו שאדמונד הוא מן הראויים". ומה אומר שילנסקי: "על אדמונד לוי היו הרבה תשבחות. אנשים ידעו שצריך לדבר על לבי ולומר שהוא אדם בעל זיקה לאנשים דלי אמצעים, כי אני יוצא מעברה. אני זוכר שמשה פרץ סיפר לי באותה תקופה, בהתלהבות, שהוא פועל למען נזקקים ומיעוטי יכולת. לי היו הרבה חברים, ניצולי שואה, ברמלה, ושמעתי עליו, דווקא מהאשכנזים, הרבה תשבחות. שמו כעורך דין ואיש הגון הלך לפניו. "לפני התקופה שלי היו מקרים בודדים שנבחר אדם מתנועת החירות לבית המשפט. לרוב השופטים עד אז היה עבר מפא"יניקי, ואשכנזים היו הרוב המוחלט. בתקופה שלי נגמר העניין הזה. איש חירות היה במעמד של מפא"י. אם הוא טוב תמכו בו. לאדמונד לוי לא היו ממליצים מה'היי סוסייטי' אלא מהמוני העם. אני זוכר שהיה לגביו קונצנזוס, לא התנהל דיון ארוך". חבר הכנסת דאז אברהם מלמד, שהיה חבר הוועדה למינוי שופטים מטעם המפד"ל בזמן מינויו של לוי לבית משפט השלום, דווקא "לא זוכר מינוי חלק": "היו הרבה הסתייגויות. אמרו שזה מינוי פוליטי כי הוא היה ראש סיעה. אני זוכר שהמינוי עבר ברוב קטן. היו גורמים מהליכוד שלחצו. זה היה בעייתי". בין הממליצים למלמד, "למרבה ההפתעה", כדבריה של הכתבת המלומדת, היה גם אהרון אבו-חצירא, ואני תוהה על מה היא הופתעה, כי לו אני מניפולטור פוליטי כאבו-חצירא, הייתי ממליץ לשפיטה על כמה וכמה יריבים פוליטיים, כדי לסלקם מדרכי, וההמלצה הזאת הייתה בסך-הכל תרגיל-הכנה לאבו-חצירות מתחילות. שר המשפטים דאז, עורך הדין משה נסים, חבר הליכוד שישב בוועדת המינויים לשלום ולמחוזי, סמך גם הוא את ידיו על המינוי: "יש לי אחריות גבוהה מאוד למינוי שלו", התגאה. "אני ראיתי לנגד עיניי אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, שעשה עליי רושם של משפטן שמבין, ובעל מזג שיפוטי". משה נסים היה גם זה שהמליץ לקדם את לוי למחוזי: "הוא עשה עבודה מבוקר עד לילה וקיבלתי הדים יוצאים מן הכלל. לא היו גורמים מהליכוד שלחצו למנות אותו. אני רציתי ליצור דגם שאם שופטים מצליחים בתפקידם בשלום אז תוך שנתיים-שלוש הם יקודמו למחוזי מבלי שיצטרכו להמתין עשר שנים. וכאלה היו כמה. אדמונד לוי, מיכאל בן-יאיר, אליהו מצא". גם כאשר עלה לדיון מינויו של לוי לשופט קבע בבית המשפט העליון נשמעו קולות דומים. הפעם שר המשפטים היה מאיר שטרית. אז עלתה הטענה כי יואל לביא, ראש עיריית רמלה ומוקד כוח במרכז הליכוד, הבטיח לשטרית תמיכה באזור השפלה בתמורה למינויו של לוי, חבר משפחה מרמלה. לביא סיפר השבוע כי משפחתו התגוררה בעבר בשכנות למשפחת לוי והחברות בינו לבין לוי התפתחה במגרש הכדורגל. הנה כי כן, שיטת חבר-מביא-חבר לא הייתה נחלתה הבלעדית של אצולת רחביה, ומגרש הכדורגל הרמלאי גם הוא חממה לשופטים. אומר לביא לכתבת: "אם תספרי לי איך נבחר ברק אתייחס לבחירתו של לוי. קודם תתחילו במינויים של שכונת רחביה, אחרי שתסיימו את המינויים שם נעבור למינויים של שכונת רמלה. ברור שפועלים גורמים פוליטיים בוועדת המינויים. אני אוהב את מאיר שטרית, אבל אני לא בן בריתו. נראה לך שבמדינה הזאת ראש עיר מדבר עם שר 'אתה תמנה שופט ואני אסדר לך חברי מרכז'? זו לא רפובליקת בננות. גם מפלגת העבודה תמכה בלוי". לימים נרקם הדיל המפורסם בין שטרית, אז שר המשפטים, לבין השופט אהרן ברק. ההסכם קבע כי שטרית יתמוך במועמדת של ברק, איילה פרוקצ'ה, וברק, בתמורה, יתמוך בלוי, מועמדו של שטרית. לוי, אומרים גורמים הבקיאים במסדרונות בית המשפט, לא הצליח להשתלב מיד: "התייחסו אליו שם כנטע זר, אי בודד. קשה ליצור איתו עבודת צוות, הוא גם שופט פלילי, ועיקר הפקק בעליון הוא בתיקים אזרחיים". מצד שני, התקופה הייתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד. נו, אתם רואים את הקולות? "התקופה הייתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד" ... לאחר ששטרית הצליח "לסגור את הדיל", מספרים ה"מקורבים", הוא נפגש עם לוי ובישר לו על הסיכום. לוי הזיל דמעה. שטרית לא הסתיר את סיפוקו מהעניין ובראיון שנתן לביטאון של לשכת עורכי הדין, "עורך הדין", אמר: "זו הפעם הראשונה שלבית המשפט העליון נבחר שופט שצמח מלמטה ומייצג את ישראל השנייה. אדמונד לוי הוא יוצא המעברות הראשון שנבחר לכהונה בבית המשפט העליון". מאז הודבקה ללוי התווית של "שופט המעברות". הוא נחשב לשופט ששבר את הקליקה של יוצאי רחביה בעליון, בשל היותו דתי ומזרחי. עד כאן הכל על-פי נאווה צוריאל, בכתבתה הנ"ל ("שופט המעברות, מעריב nrg, 26/6/2005), אשר אני, כאמור, רק מביא מפי גדולים ממני, המביאים מפי גדולים מהם. הנה, עינינו הרואות: אדמונד לוי בחור טוב, לא אוכל זכוכית, לא שותה סולר, חביב על הבריות, ער למצוקותיה של דלת-העם, חובב כדורגל, פעיל ליכוד, דתי, מזרחי, שופט שצמח מלמטה ומייצג את ישראל השנייה, יוצא המעברות הראשון שנבחר לכהונה בבית המשפט העליון, שובר הקליקה של יוצאי רחביה בעליון ... ואולי מעל לכל: "התקופה הייתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד". ומה עם כישוריו המשפטיים של אדמונד לוי? אכן, בקולות שראינו בכתבה הנ"ל נשמעו גם דברים בעניין זה, וכבר הבאנו למעלה מכאן את דבריו של משה נסים, שר המשפטים (וממילא גם יו"ר הוולב"ש) בעת בחירתו של לוי לבית המשפט השלום, ובעת קידומו לביהמ"ש המחוזי: "אני ראיתי לנגד עיניי אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, שעשה עליי רושם של משפטן שמבין, ובעל מזג שיפוטי". שורו-שורו: "אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, ובעל מזג שיפוטי" ... ומה יש לו, לשר המשפטים ויו"ר הוולב"ש על יכולותיו המשפטיות-פרופר של המועמד?

"עשה עליי רושם של משפטן שמבין" ... וזה, פחות או יותר, הקרדיט המאופק שנותנים לו המוזכרים בכתבה, ויש המעלים על-נס את היותו "שופט יעיל", אבל, כפי שאני מראה במאמרי המצויין (והצנוע, יש לחזור לציין) על השופטים המצויינים, אותו כבר הזכרתי לעיל, הקידום המהיר מבית המשפט השלום לביהמ"ש המחוזי אינו מעיד בהכרח על מצויינות במשפט, כי שופט "יעיל" אינו בהכרח משפטן ראוי, אלא, במקרים רבים, כזה שמרבה לכופף למתדיינים את הידיים – לא תמיד בתום-לב, לא תמיד בדרכים כשרות – כדי להביא אותם לפשרה, ושופט "יעיל" שכזה כוחו רב לו בהקלת העומס על ערכאת-הערעור שמעליו (כשאתה מתפשר, על מה תערער?). ואם הוא מקל את העומס על ערכאת-הערעור אשר מעליו, מדוע שלא נקדם אותו למחוזי כדי שיקל את העומס על ביהמ"ש העליון, ושם, במחוזי, הוא יחטוב עצים ויקושש פשרות עד יומו האחרון על כס המשפט? את מאמרי המצויין על השופטים המצויינים, פירסמתי לראשונה בחודש מאי 2004, כשנה וחצי לפני המאמר הזה, ולעניין ה"יעילות" לא הסתמכתי על מחקרים כלשהם, אלא על היכרותי הכללית את המערכת, ועל הגיוני הפרטי, אבל הנה, כפרי בשל, נופל לידינו האישוש מפי הגבורה, ממש בכתבה בה עסקינן: לדברי נסים, מי ששלל את מינויו של לוי למחוזי היה נשיא בית המשפט המחוזי דאז, בנימין כהן, שפנה לנסים והתוודה בפניו כי לא הגיע אליו ולו פסק דין אחד בערעור ממשפט שערך לוי. "אמרתי לו:'היא הנותנת'", מספר נסים. "הוא נותן פסקי דין שלא מערערים עליהם". נסים זוכר כי בוועדה שדנה במינוי לבית המשפט המחוזי לוי קיבל רוב קולות. את השאלה מה היה אותו "רוב קולות" (שמונה מתוך תשעת חברי הוולב"ש, או רק חמישה? נשאיר לפעם אחרת, אבל "שופט שלא מערערים עליו" הוא לרוב שופט אפור כשק, אשר מסתיר את כל השאלות המתעוררות מתחת למעטה ה"אני מאמין" לעדים, או שהוא מכופף-ידיים לפשרות, וכו': זה טוב לקידום למחוזי, כדי להקל את העומס על העליון, אבל בעליה לעליון השיקול הזה כבר לא קיים, ואין שם מקום לשופטים אפורים-כשק, אפילו אם הם יוצאי-מעברות, ספרדים טהורים, דתיים, חובבי-כדורגל ומקורבים לצמרת הליכוד, ואפילו לא במסגרת דיל לוי-תמורת-פרוקצ'יה. ואגב, מישהו קרא פעם איזה מאמר משפטי – ראוי לשמו או א שאינו ראוי לשמו – מפרי עטו של אדמונד לוי? והאם הוא תרם תרומה-של-ממש למשפט הישראלי, מעבר למה שמקובל על הכל כ"מניפסט הפוליטי" שלו בבג"צ ההינתקות? פוליטי או לא פוליטי – גם כאשר השיקולים הפוליטיים הן שקופים-למדי, אף פעם לא תזיק איזו "תוספת" לעניין כישוריו המשפטיים של סוסו של קליגולה, או של כל מועמד אחר. ומה אם כישוריו המשפטיים של המועמד גם כן דלים המה, וה"תוספת" לא מוסיפה הרבה? מוצאים (או ממציאים) תוספת-לתוספת: אדמונד לוי הוא שופט "מוערך" בתחום הפלילי ... ואכן, כפי שכותבת נאווה צוריאל, בכתבתה הנ"ל, "משפטנים בכירים מזימים את הטענות בדבר קשר פוליטי שקידם את לוי וטוענים כי האיש צבר זכויות מקצועיות רבות. לוי, מומחה לפלילים, נחשב לשופט קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ"... שימו לב כיצד פותח המשפט הרב-מיפרקי הזה: "משפטנים בכירים מזימים את הטענות בדבר קשר פוליטי שקידם את לוי וטוענים כי האיש צבר זכויות מקצועיות רבות"... נו, באמת: כאשר כל הפוליטיקאים שבחשו בקדירה הזאת במשך חצי יובל שנים עשו זאת מהמקפצה, ועד היום הם רצים לספר לחבר'ה, וכאשר היה צריך לעשות דילים כדי לקדם אותו ב"רוב קולות", אז לך תספר לסבתא שהוא היה משיג את זה אם הוא היה ממלא טפסים ומחכה בבית להזמנה אל נשיא המדינה. ובהמשך: "לוי, מומחה לפלילים, נחשב לשופט קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ"... נשמע כמו "ד"ר לוי, מומחה למחלות עיניים, נחשב לרופא קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ". האם התואר "מומחה למחלות עיניים" אומר שהוא מן המומחים שברופאי-העיניים? לא. זה אומר שאחרי שהוא סיים את לימודי הרפואה, הוא בחר לעצמו את רפואת-העיניים כ"תחום התמחות". ומה עם התכונות "קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ"? זה אומר שלאיש יש כמה תכונות-אנוש טובות, אבל זה לא אומר שהוא רופא-עיניים טוב יותר. לוי, כאמור בהמשך המאמר, שם, נבחר גם לשבת בראש ההרכב במשפט של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. נשיא בית המשפט המחוזי דאז, מנחם אילן, בחר בו "מתוך רצון לסיים את המשפט המתוקשר במהירות, תוך התנהלות עניינית". קשה לי לומר מלים רעות על מנחם אילן, שופט וג'נטלמן, ולמרות שאני הייתי נוהג אחרת לו הייתי במקומו, לא אשלול כאן את הלגיטימיות של גישתו. אבל עדיין עומדת בעינה השאלה מה פשר "לסיים את המשפט המתוקשר במהירות, תוך התנהלות עניינית", למי זה רע ולמי זה טוב. אני לא יודע אם לכך אכן התכוון הנשיא מנחם אילן, אבל כל ההגבלות אשר נועדו "לייעל" את הדיון ולנהלו "עניינית" פועלות תמיד לרעת הנאשם. טול, לדוגמה, תיק מהירות מצוי: התובע רוצה להגיש ראייה? די לו להניח אותה לפני השופט. ההגנה רוצה להתנגד? היא צריכה להרצות דיסרטאציה שלמה, כדי לקלוע לפינות הכי חשוכות ובלתי צפויות במחשבתו של השופט. או בשלב הסיכומים, בו התובע יכול להסתפק ב"עד התביעה מסר עדות פשוטה וברורה וחד-משמעית, בלה-בלה-בלה, אבקש להרשיע את הנאשם", ואילו ההגנה צריכה לחבוק את כל העולם. כפי שאמרתי למעלה, ייתכן שלא לכך אכן התכוון הנשיא מנחם אילן, אבל כנראה שהוא כיוון אל השופט הכי מתאים לגישה הזאת: לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר'ה. כפי שכבר הבאנו מן המאמר הנ"ל, "לוי, הוא גם (בנוסף לכל הבעייתיות סביב מינויו וקידומו – ש' נ') שופט פלילי, ועיקר הפקק בעליון הוא בתיקים אזרחיים", ונשאלת השאלה על מה עמלו כל כך לקדם לביהמ"ש העליון מינוי בעייתי בפני עצמו, כאשר "סידור העבודה" מחייב למנות שופטים בעלי תחום התמחות אחר משלו, וזה מחזק את ההנחה שלא שיקולים ענייניים הכריעו את הכף לטובתו של אדמונד לוי – החל מבחירתו לתפקיד שופט בבית המשפט השלום, וכלה ב"דיל" שהכניס אותו לביהמ"ש העליון. הנה, ככלות הכל, יש לנו הקלף המנצח: אולי הוא מינוי פוליטי, אולי הוא נכנס במסגרת "דיל" עם אהרן ברק, אבל הוא "מומחה למשפט פלילי" ... וזה אומר שאולי בשרשרת הזאת ישנן הרבה חוליות חלשות, אבל ישנה חולייה אחת חזקה! האמנם?

נאשם אשר הורשע מערער לבית המשפט העליון וטוען כי עובדה פלונית, שהיא אחד האלמנטים אשר בהגדרתה של העבירה, לא הוכחה. כמובן שאם לא הוכחו כל יסודות העבירה, ההרשעה לא יכולה להישאר על כנה. ומה אומר על כך שופטנו אדמונד לוי, הדן בערעור הזה? שורו-שורו: "כאמור, טען המערער כי לא הוכח, כי (וכאן מצויינת העובדה אשר לא הייתה מחלוקת שהיא אחד היסודות החיוניים לקיומה של העבירה). טענה זו הינה טענת סרק, ולו מן הטעם שמדובר בטענה-מקדמית מובהקת, אותה נכון היה להעלות בפני בית המשפט המחוזי, אך המערער מטעמיו בחר שלא לעשות זאת" ואני משפשף את עיני, ולא מאמין: איך אפשר לטעון, כטענה "מקדמית" (מובהקת או לא, ועל כך מייד) כי עובדה מסויימת לא הוכחה כאשר שלב ההוכחות עוד לא החל?! שאלת 64,000 הדולר הראשונה היא מאיכן שאב כבוד השופט אדמונד לוי – מומחה למשפט פלילי! – את הרעיון המשונה לפיו את הטענה כי עובדות הטעונות הוכחה יש לטעון בשלב הטענות ה"מקדמיות"?! ושאלת 64,000 הדולר השנייה היא מי הנאשם האידיוט שהיה לוקח אותו כסניגור, אפילו בתיק-החנייה הפשוט ביותר?