על-פי סעיף 56 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ,
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על-ידי כך נזק ממון" . על-פי עוולה זו הגישו גברים תביעות נזיקין לבית המשפט כנגד נשים אשר לטענתם הצהירו בפניהם כי הן משתמשות באמצעי-מניעה, או שהן עקרות, וכל זאת בידען כי הצהרה זו אינה נכונה. זאת - בלבד שהצהרה זו תגרום לגבר לקיים אתן יחסי מין אשר תוצאתם תהיה הריון, שיהפוך את אותם הגברים לאבות בעל כרחם.
טענת הגברים התובעים היא, כי על-פי עוולת התרמית, אם הצד האחר אומנם קיים יחסי-מין על-יסוד ההצהרה הכוזבת, הוא רשאי לתבוע פיצוי, ובתנאי שסבל נזק ממון כתוצאה מהתרמית.
אחת ממטרותיו הראשיות של המשפט, היא הכוונה והסדרה של התנהגות הפרטים בחברה.
מטרה זו מוגשמת בעיקר על-ידי דיני העונשין ודיני הנזיקין. מערכות דינים אלה מחזקות את התפיסות והערכים שהחברה מעונינת להחיל על פרטיה. הציבור לומד את החוק ומכלכל את צעדיו על פיו. בנוסף, לומד הציבור גם את התייחסות בית המשפט לחוק, היינו את האופן בו מיישם בית המשפט את החוק הכתוב, את הפרשנות שנותן בית המשפט לסעיפי החוק, את ההלכות והתקדימים - ולא רק את החוק היבש.
כך לדוגמה לומד הציבור מהו "חיזור" ומה ההבדל בין "חיזור" לבין הטרדה.
בדרך זו תורמות הלכותיו והחלטותיו של בית המשפט לחינוך הציבור, הן משפיעות על דעותיו, על תפיסותיו ועל דרכי התנהגותו. לענייננו, הלכה משפטית תקדימית אשר תחייב אישה לשלם פיצויים לגבר עקב תרמית–
תהיה הלכה שגברים ישמחו לאמץ. מצב זה עלול ליצור ליצור אבסורד בו יש לגברים עליונות משפטית ברורה ביחס לאישה – בכל מצב ובכל עת; אימוץ הגישה לפיה יוכל הגבר להצהיר בפני בת זוגו ליחסים המיניים, כי הוא אינו מעוניין ואינו מסכים לכך שיחסי המין יהפכו אותו לאב, והצהרה זו, בין אם הגבר מתכוון לה, ובין אם הוא לא מתכוון לה - תבטיח אותו מראש למקרה עתידי בו הוא ירצה להתנער מאחריותו לזון את צאצאו ותהווה איום כלכלי על האישה. דבר זה הוא לא מוצדק ואינו סביר. מסקנה מתבקשת וישירה של הלכה משפטית שכזו תיצור
מצב בלתי מאוזן בין גברים ונשים על פיו כל גבר יוכל להבטיח מראש את עצמו מבחינה כלכלית על-ידי הכרזה בטרם קיום יחסי מין עם אישה כי אין הוא מעוניין בהריונה של האישה כתוצאה מקיום יחסי המין.
הוא יוכל להצהיר על כך בפני האישה בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת אותה יוכל להוכיח בקלות רבה מאוחר יותר בבית המשפט. הצהרת כוונות שכזו - תגן עליו מאוחר יותר בכל עת ובכל זמן שיתאים לו, גם אם לא ממש התכוון לכך מלכתחילה.
הלכה משפטית שכזו תיתן בידי הגבר כלי משפטי בפוטנציה לתבוע ולהזיק לאישה – לכשיירצה.
האם לכך יכוון המחוקק?!
האם לכך יכוון בית המשפט?!
האבסורד המשפטי יומחש להלן על-ידי תיאור מקרה היפותטי של בני זוג נשואים;
נניח כי זוג נשוי ואוהב הביא לעולם שני ילדים והגבר מבקש מאשתו שלא להביא עוד ילדים לעולם בעוד האישה מעונינת בעוד לידה ולפיכך "מסדרת" את בעלה ונכנסת להריון. הבעל האוהב את אשתו וילדיו מקבל את הבשורה ברגשות מעורבים ולמרות כי מכונן בו החשד שאשתו תכננה את ההיריון והוליכה אותו שולל, הוא מסתגל לרעיון ואף מצפה ללידה.
בתום תשעה חודשים נולד למשפחה תינוק שלישי וזוכה לאהבת שני ההורים ואף הופך לבן הזקונים של האב הגאה והמסור.
לימים, מגלה לו האישה כי ההיריון השלישי הוא פרי תחבולה וכי למרות הצהרתה היא כלל לא השתמשה בגלולות. הבעל האוהב משיב לה כי טוב עשתה, משבח אותה על "חכמתה הנשית", על שלא נכנעה ללחציו ועל שהביאה לו את האושר הגדול מכל – בנו שהוא לו בן הזקונים.
עוברות שנתיים ימים והגבר מתאהב בבחורה צעירה ומבקש להיפרד מאשתו. בני הזוג מחליטים על פירוק הנישואין והאישה הפגועה, הנבגדת והכועסת, מתעקשת על הבטחת מזונות ילדיה. הסכסוך מחריף סביב מחלוקת הקשורה בחלוקת הרכוש או במשמורת ואז נזכר הגבר לתבוע את האישה על "תרמית" ולפתור את עצמו מתשלום מזונות לילד השלישי, שכן יש בידו הוכחות חותכות על קיומם של כל יסודות עוולת התרמית.
האם דבר שכזה יכול לעלות על הדעת?!
האם עתה יהיה פטור הגבר מלזון את בנו השלישי?!
האם על האישה לשפות אותו בגין אותן השנים בהן פרנס וזן את ילדו השלישי?!
לעומת מקרה זה להלן מקרה אחר שבו בחורה רווקה הכירה גבר וניהלה אתו רומן קצר במטרה להרות ממנו בהיותו גבר בעל ממון רב ונתונים גנטיים משובחים הקשורים לשכלו ולמראהו.
מעשה התרמית עולה בידה והיא יולדת ילד בניגוד לרצון הגבר. האישה חושפת את תרמיתה בפניו, דורשת ממנו מזונות עבור הילד, לועגת לו על כי הולך שולל, מתפארת באזני חברתה על הכיס העמוק שמצאה לבנה ואילו הגבר מצליח להשיג הוכחות חותכות וחד-משמעיות לכך שהאישה רימתה אותו.
על-פי מקרה זה, חיוב האישה בפיצוי לגבר נשמע לכאורה צודק וסביר, לעומת המקרה הקודם בו היה קשר של אהבה, בו היו ילדים נוספים במשפחה, בו שמח הגבר על התרמית ורק בדיעבד נזכר לשלוף אותה כנגד אשתו.
בית המשפט יכול באופן עקרוני להחליט כי נסיבות מקרה א' אינן מקימות החלטה בדבר הטלת פיצויים לטובת הגבר, בעוד שנסיבות מקרה ב' מצדיקות הטלת פיצויים על האישה.
ואולם, לו יסבור כך בית המשפט, ולמעשה ישמוט את הקרקע תחת עקרון "ייזהר השוכב" – על-פי נסיבות שניתן להוכיחן, הרי שבכך יתערער עד היסוד הסטטוס-קוו הקיים והדבר ינחה את הגברים להבטיח לעצמם מראש את הוכחת התרמית של האישה, לכל מקרה וליתר ביטחון, כך שתמיד תהיה ידם המשפטית על העליונה בעניין פטור מהחובה לזון את צאצאיהם, וזאת בעקיפין, על-ידי חיוב האישה בפיצויים על "הנזק" הכלכלי שנגרם להם עם לידת ילדם.
תרחיש שכזה אינו סביר, אינו הגיוני, נוגד את "טובת הילד" ואת “טובת החברה” שמעתה תתמודד עם מצב בו הגבר יכול בנקל להתנער מאחריותו לזון את ילדיו ואחריות זו תהיה וולונטרית בלבד. היעדר ההיגיון שבדבר נעוץ לא רק מטעמים של מוסר או של מדיניות כלכלית, אלא גם מטעמים של אבולוציה. האדם בנוי בצורה בה טבוע בו הצורך והאינטרס להגן על צאצאו המהווה את המשכיותו שלו ושל החיים בכלל. הלכה הפותרת את הגבר מהאחריות לזון את צאצאו היא בניגוד לאינסטינקט אנושי זה ולטבע האדם. אי אפשר לחייב אב לאהוב את בנו אבל ניתן וצריך לחייב אותו לזון אותו, משל לדיבר "כבד את אביך ואת אמך", לעומת אפשרות הציווי על הבנים לאהוב את הוריהם. כיבוד ההורים מתבטא במעשים ולא ברגשות וכך גם על ההורה להבטיח במעשים את אחריותו על צאצאיו.