השמאל בישראל: אחרי הבחירות, מאין ולאן?

התהליך של צמצום השמאל בחברה בישראל, מבטא גם שינוי אקטיבי ומתמשך בנושאי כלכלה וחברה. הטיעון הפשטני של השמאל למשל כי "ביבי לקח להם את הקצבאות ואיך זה שהם עדיין ממשיכים להצביע לו" - רק ממחיש שהשמאל עדיין לא הפנים את השינויים, ואו שלא יודע לתת תשובה כלכלית חברתית, ואין לו מצע ראוי ומשכנע לתהליך של איך בונים חברה שמפרנסת את עצמה בכבוד, בעבודה יצרנית ואישית וללא תמיכות. יש גם גבול "לערבות ההדדית" ולפרש אותה כדי ניצול האחר, במובן המורחב שלה, לא רק בחברה הדתית אלא גם בהתיישבות העובדת. לפיכך, למשל, נאלצו הקיבוצים והמושבים ללכת לתהליכי הפרטות בניגוד לרעיון האידיאולוגי המקורי שלהם. לכן, משנכשל ניהול קרנות הפנסיה של ההסתדרות, הסוציאל דמוקרטי הישן, הן הועברו לנאמנים אחרים, במחיר של 83 מיליארד שקל, ועוד 3 מיליארד שקל, כל שנה, מכספי ציבור, אותם העניק בשעתו ביבי נתניהו להצלת הקרנות. ההתבוססות בירידתו של השמאל הוא תהליך ארוך ומתמשך של שנים, במיוחד מאז המהפך של 77'. בין יתר ציוני הדרך האחרים שמהן ראוי להזכיר היא מחיקתה של מפלגת מפ"ם, העיתון "דבר", נפילת ההסתדרות מידי הברפלד וישראלוביץ, חברי העבודה, שהופללו על-ידי בתי משפט, משבר קופת חולים, כור, הופעת הכלבים כנגד העובדים בסולתם, "נפילתן" הפוליטית של עיריות רבות בשלטון המקומי, "נפילת" עיירות הפיתוח, ההפרטה בקיבוצים, ההפרטה במושבים, המפלות במערכות בחירות רבות, בכנסת, בעיריות ובהסתדרות, ולאחרונה חזרת עמיר פרץ כקטליזטור להקמת קדימה, וישיבה משותפת בממשלה של הירשזון, של דוח וינוגראד. ומאידך, בעת ובעונה אחת, לדבר נגד שחיתות. ועכשיו תהליך ההידרדרות הגיע לשורשים, לשורשי הכוח הפוליטי, מפלגות העבודה ומרצ בכנסת תתמודדנה על אחוז החסימה בה.

ובהעדר דרך אלטרנטיבית, במפלגת העבודה אין חדש, ולכאורה, לפי שעה, אין סיכוי להתחדש. כי שוב מורידים את אותם הדברים הישנים הבלויים מהבוידעם. שכן כבר עתה מודיעים מי מהם, על המשך או חידוש הדברים המאוסים והממאיסים את המפלגה הזו על הציבור, על מפקד "ארגזים" חדש-ישן, שעומד לקרות, ועל התחרות מי יהיה יו"ר המפלגה החדש. על התחמקויות מהליכה עם התקנון והחוקה ועל עתירות. האם שוב, הפעם, יתמודד על ראשות המפלגה זה שיש עליו "דברי שבח" בדוח וינוגראד? או זה שרצה להיות שר הביטחון אצל שמעון פרס? או זה שרצה לעבור למרצ? או זה ששתק בחקירה במשטרה? כאילו לא היה די והותר בכל אלו. האין ההתנהגות בסביבה הפוליטית של מפלגת העבודה מזכירה פרסומת לטיול לטורקיה בחזקת "ALL IS INCLUDED"? או שמא זה מזכיר את הכרזותיו של "האלטע זעכן" השכונתי? "ארגזים... מכונת כביסה... פריימריז... מיטות... מזרונים..."? מאידך, השימוש בשם "סוציאל דמוקרטי" על-ידי השמאל בישראל עושה לסוציאל דמוקרטיה שם רע. הרעיון בשמאל להפוך לסוציאל דמוקרט איננו רעיון שורשי, כי איננו ברור דיו. יש לו פירושים שונים ומגוונים. המציאות הכלכלית-חברתית האירופית וגם זו הישראלית, דומה יותר לוואריאציות שונות של קפיטליזם מאשר לסוציאל דמוקרטיה. תעיד על כך תעשיית ההייטק ותהליך ההפרטה והעזיבה של דור ההמשך, בהתיישבות העובדת. ומאידך, בקרב חברי הכנסת במרצ וגם בעבודה, ישנם ממעריצי דרכו של "הסוציאל דמוקרט" צ'אבז מוונצואלה, לא עלינו. עובדתית, במפלגת העבודה בשלושים השנים האחרונות לא התקיימה קולקטיביות רעיונית. לכן, הרעיון הספציפי הזה, של קלישאת בחירות "סוציאל דמוקרטיזם" איננו מאחד, ואיננו חזק מספיק כדי לקיים מפלגה, כדי להצביע עבורה על "דרך" ברורה. בכל מקרה, "כאילו" להצביע על דרך חדשה, אין בכוחה של הסוציאל דמוקרטיות לדרוש שכר מינימום בינלאומי שווה, בכל העולם, שווה בכל מדינה ומדינה, וזאת כדי להתמודד מול הגלובליזציה. שכן, אפילו בעוטף עזה, מתוך פוטנציאל מצביעי "הסוציאל דמוקרטי", או "השמאל", ישנם קיבוצים ומושבים שיהיו מוכנים להעסיק ברפתות, בחממות ובמוסכים שלהם, פועלים זרים, לרבות פלשתינים מעזה, אבל אך ורק ללא זכויות של הביטוח הלאומי ובשכר "מיוחד". מכל אלה ברור כי במתכונת הנוכחית, השמאל בישראל, קטן ויקטן עוד יותר. איך אמר חיים אורון, יו"ר מרצ: "אי אפשר שיהיו פה רק מפלגות גדולות. זה יעוות את התמונה הישראלית הכל כך מורכבת" (ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 20.2.09 עמוד 7). מתברר שח"כ ג'ומס אורון אכן יודע ואכן מבין שלקראת הבחירות הבאות לא רק מפלגתו, אלא כל השמאל, כנראה יתמודד על אחוז החסימה, או לכל היותר לגודל מפלגה שתזדקק למונית שירות "אביב" אחת.

בנוסף לכשלון הדרך, כשל מבנה הרשימות. ראשית, לא היה בהן כל חידוש ואו בשורה. לא ברשימת מרצ החדשה ולא בעבודה. הרשימות לא היו אטרקטיביות כדי למשוך מצביעים. למשל, רשימת העבודה לכנסת בנויה על מקומות שמורים בראש הרשימה, לגורמים כאלה, שמהווים מבחינת תרומתם המספרית הכוללת גורם שולי בהצבעה בבחירות. שכן, מספרם האבסולוטי, הוא כמעט זניח בהצבעתם לכנסת: כמו נציג לקיבוצים, הגם שבתוכם היום העבודה במיעוט, כך גם התמונה במושבים, בסקטור הערבי, הדרוזי, בשכונות, ומזכיר המפלגה. לכל אחד נציג בקידמת הרשימה, אבל הסקטור שלו ברובו המכריע איננו מצביע לעבודה או למרצ. נובע מכך, שמפלגת העבודה מאפשרת בהרכב רשימתה לכנסת כוח וייצוג פוליטי מופרז, לאוכלוסיות פוליטיות קטנות, סקטוריאליות. על-פי תוצאות הבחירות, אוכלוסיות אלו אינן תומכות בה או בשמאל. בנוסף, למשל, הסקטור הערבי והסקטור הקיבוצי הם שני הסקטורים הגדולים ביותר בין מתפקדי העבודה. תרומתם המעשית בבחירות לכנסת, במספר המצביעים האבסולוטי לשמאל לכנסת, היא כמעט שולית. כך נוצרת רשימה מעוותת. כך מאבדים את אוכלוסיות המצביעים הגדולים בערים "האדומות" שהפכו אדומות לשעבר. כלומר, אין גם קשר ואו אין הלימה בין חברי המפקד הפנימי של העבודה והצבעתם בבחירות לכנסת. תמיד ישנם מתפקדים במושבים לדוגמא, שיסייעו למאן דהוא להיבחר לקידמת הרשימה, אבל בבחירות לכנסת לא יבחרו במפלגתו. מצב דומה קיים במרצ. למשל, את מי, וכמה מצביעים, מייצג ניצן הורוביץ? מצב עובדתי זה הוא בניגוד מוחלט למציאות של מפלגות סקטוריאליות אחרות בכנסת. למי מצביעים החרדים ואו הערבים הוא עניין ברור. העבודה ומרצ לא מצליחות לממש מצב דומה בסקטורים "הרבניים" שלהן. רשימת העבודה היא מבנה של "קונגלומרט" פוליטי סקטוריאלי. אין הבדל ממנה וממפלגה קטנה אחרת, דתית למשל, שבה יש איחוד של שתיים או יותר חצרות רבנים. כלומר, מפלגת העבודה במבנה הרשימה שלה, כמו מרצ, וכאמור גם בהעדר דרך, דירדרה עצמה בכוחותיה שלה, לאורך זמן, לגודל דוגמת כל מפלגה סקטוריאלית אחרת. כלומר, גם הקונגלומרט הסקטוריאלי השמאלני, של העבודה, או מרצ, נכשל. תוצאה ועובדה זו, אצל מרצ והעבודה, גוררת לאובדן הייצוג של הפרופיל האמיתי של רצון העם מחד-גיסא, לקונגלומרט הפוליטי הזה, מאידך-גיסא. וגם אם יתאחדו למערך חדש, מרצ + העבודה, אין לכך משמעות מיוחדת לאזרח, זה המצביע המצוי בגבעתיים, ברעננה ואף לא בחיפה, "האדומות" לשעבר. תוצאה זו היא משמעותית גם לגבי מרכז המפה הפוליטית, וימינה ממנו. על עניין זה טורח המרכז והימין המתון להפיק לקחים לבאות, שכן כוחו כנראה עוד יגבר. אין ואקום. "כולם" מבינים שהמפה הפוליטית דהיום איננה "טרנדית" בלבד, או של מצב רוח זמני בלבד. גם לא בגלל ח"כ ליברמן ובטח לא רק כתוצאה מספין תקשורתי פוליטי ערב ההצבעה. הכל זז ימינה. בדרך כלל קולות ממרצ עברו לעבודה, מהעבודה עברו לקדימה, מקדימה עברו-חזרו לליכוד, מהליכוד עברו לישראל ביתנו. ובינתיים השמאל, משאיר עצמו מאחור, מצטמק, ובהעדר דרך, או התחדשות, מתבונן ומתלונן על "הספונז'ה" של השכנה ולא על זו שלו.