מטבע הדברים, כמובן, לא כל מס שאנו משלמים חוזר ישירות לכיסנו בדמות סובסידיה או שירותים ויש היגיון רב, כמו גם יתרונות חברתיים רבים, בחלוקת "קצבאות הילדים". ואולם ראוי לה, למדינת ישראל, לבחון לעומקה את סוגיית התכנון של סכום הכסף המוקצה לקצבאות ילדים ואת אופן חלוקתו בראייה משולבת, כלכלית-דמוגרפית, ולא רק כנגזרת של סחטנות קואליציונית.
כאשר תיעשה בחינה זו, תיחשפנה שתי אמיתות פשוטות וברורות:
א.
במשפחות גדולות, ההוצאה השולית לילד פוחתת: לגדל את הילד הראשון עולה יותר מאשר את הילד השני, לגדל את השני עולה יותר מאשר את השלישי, את השלישי יותר מאשר את הרביעי – וכן הלאה. ככל שמספרם של הילדים במשק הבית רב יותר, כך קל יותר "להעביר" ביניהם עגלות תינוק, בגדים, צעצועים ואפילו ספרי לימוד. כמו-כן קנייה מרוכזת של מוצרים – כמו בקבוקי שתייה משפחתיים – מוזילה את ההוצאות לנפש במשפחות מרובות ילדים.
ב.
הרוב המכריע של המשפחות מרובות הילדים הן חרדיות וערביות: דווקא שני המגזרים הללו – שאינם מכירים בישראל כמדינה יהודית-ציונית, ששיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה נמוכים במיוחד, ששיעורי הגיוס שלהם לצה"ל ולשירות לאומי אפסיים, שהרמה של גביית המיסים אצלם נמוכה מזו של רוב האוכלוסיה ושרבים מהם מסרבים לשתף פעולה עם רשויות המדינה – בין אם מדובר בניידת "מגן דוד אדום" בבני ברק ובין אם מדובר בניידת משטרה באום אל-פאחם – הם אלה שמביאים לעולם מספר ילדים גבוה יותר ונהנים באמצעותם מהמיסים שמשלם הרוב הדומם, שמשרת בצה"ל בסדיר ובמילואים, עובד לפרנסתו, מציית לחוק ומסתפק בשלושה ילדים לכל היותר.
ג.
משפחות מרובות ילדים ממשיכות ב"מסורת": בנים ובנות למשפחות מרובות ילדים נוטים להקים משפחות מרובות ילדים – במקרים רבים על-רקע אמונה דתית או השפעה חברתית.
האמיתות הללו יחייבו אותנו להיגמל מתפישת ה"תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים" שמלווה אותנו מאז ימי דוד בן-גוריון. המדיניות הישראלית של תכנון הילודה – או ליתר דיוק, היעדרה של מדיניות כזו – כבר מזמן לא מבטיחה שלצה"ל יהיו מספיק חיילים, אלא רק רק מבטיחה שבתוך שנות דור, "הרוב הדומם" של היום יהיה "המיעוט הזועם".
אין פירושו של דבר שעלינו להטיל מגבלות על ילודה; מדינה חופשית אסור לה שתכתיב לאזרחיה כמה ילדים הם יביאו לעולם, ואולם באופן תיאורטי, מדיניות יכולה לעודד ולכוון. כך, למשל, היא יכולה להגדיל את התמריץ הכלכלי בדמות קצבת הילדים לילד הראשון והשני על חשבון הילדים הבאים אחריהם. זה נכון מבחינה כלכלית, צודק מבחינה מוסרית ומתבקש מבחינה דמוגרפית.
"באופן תיאורטי", סייגתי, מכיוון שיש גם מציאות קואליציונית סבוכה. ולפיכך, אין סיכוי שהבשורה הזו תצא מחדרי הדיונים בכפר המכביה. אך בכל זאת, ניתן לצפות מצוות המשא-ומתן של הליכוד שלא ייכנע לדרישותיה של ש"ס, לא ימסמס את השוואת הקצבאות – אחד ההישגים החברתיים החשובים ביותר של כהונתו של נתניהו במשרד האוצר, ולא יעמיק את המימון שמעניק הרוב הדומם למשפחות מרובות ילדים.
