העולם הערבי מתחיל לחוש את טבעת החנק האירנית המתהדקת סביב צווארו. היה זה בשבוע שעבר אחד ממנהיגי השיעה האירנים, נאטק נורי, שהביע בקול רם את מה שחבריו, ראשי השלטון באירן, אומרים בחדרי חדרים: שהאי בחריין שייך לאירן, ושהוא בעצם המחוז ה-14 של המדינה האירנית.
הכרזה מסוג זה מעבירה צמרמורת בגבו של כל מי שגר באזור המפרץ, שכן היא מזכירה לו הכרזה דומה מפי סדאם חוסיין, שכווית היא המחוז ה-19 של עירק. אמר ועשה: באוגוסט 1990פלש לכווית והזמין בכך את העולם להכריז עליו בינואר 1991 מלחמת חורמה, זו שבמהלכה הוא שיגר טילי סקאד לישראל. ההכרזה האירנית כי האי בחריין שייך לאירן מעלה בעולם הערבי זיכרונות עגומים מהימים החשוכים ההם, שבהם נלחמו ערבים (מצרים, סורים וסעודים) נגד ערבים (עירקים) כדי לשחרר מדינה ערבית (כווית) מידיה של מדינה ערבית אחרת (עירק).
המצב כיום דומה למדי: אירן לוטשת את עיניה וציפורניה לעבר נסיכויות המפרץ כדי להשתלט על הנפט, והעולם הערבי אינו רואה את אמריקה של אובמה עושה מה שעשה ב-1991 הנשיא בוש האב. אירן מנצלת את המחלוקת בין אירופה לבין ארה"ב ואת חולשתו הפנימית של העולם הערבי כדי לזנב בו. בחריין נראית כחולייה החלשה בשרשרת הערבית, בעיקר בשל העובדה שכשלושה רבעים מתושביה הם שיעים, בעוד שהשלטון נתון בידי משפחת אל-ח'ליפה הסונית. מצב זה יוצר מתחים בין השלטון לבין האוכלוסיה, ואירן יודעת היטב איך להסית, להדיח ולעורר מדנים בקרב אוכלוסיות כמו בלבנון ובעירק.
העולם הערבי חושש, ולכן מאז דיבר נאטק נורי על בחריין, זוכה מדינה זו לביקוריהם של ראשי מדינות ערב מסעודיה וממצרים, הממהרים לחבק את המנהיגות בבחריין ולהדגיש את היותה חלק מהעולם הערבי ואת הימנעותה מהצטרפות לקואליציה האירנית למרות החשש מאירן. הדבר נראה דחוף בשל העובדה ששכנתה הדרומית של בחריין, קטר, חצתה במהלך החודש הקודם את הקווים וחברה לקואליציה של אירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס.
בחריין אף היא הגיבה בחומרה: היא השעתה את השיחות עם אירן על אספקת גז אירני, ואסרה על ספינות אירניות להיכנס למימיה הטריטוריאליים. תגובתה של בחריין, שקיבלה גיבוי ערבי, גרמה לאירנים להתנצל על דברי נאטק נורי ולפרסם "הבהרה" שתרגיע את הערבים ואת המערב, אלא שהרגעה זו אינה פועלת, שכן אירן עדיין מחזיקה בשלושה איים מול חופי איחוד האמירויות, שאותם כבשה לפני עשרות שנים, ועדיין מפגינה מעורבות אינטנסיבית
בלבנון, בעירק, בסוריה ובעזה.
עם זאת, קיים רושם שפעולה ערבית מאוחדת ונחרצת עשויה להרתיע את אירן במידה מסוימת ולתקופה מוגבלת, אך קשה לסמוך על אחדות השורה הערבית לאורך זמן, ואילו לשיעים יש סבלנות והרבה: הם כבר ממתינים 1,300 שנים להשבת ההגמוניה באיסלאם לידיהם, והם חשים שיומם קרוב, במיוחד לאור ההצלחה האירנית בעניין הגרעיני והשיתוק שאחז את העולם בהתמודדותו עם מאווייה הגרעיניים של מדינת ההאיאתוללות.