פרשת תצווה, העוסקת בעיקרה בבגדי הכהונה, מעוררת תשומת לב לשונית כבר בראשיתה. דפוס הפנייה המקובל של ה' אל משה הוא בגוף נסתר: "וידבר ה' אל משה לאמר". לעומת זאת בפרשתנו, הפנייה היא ייחודית וישירה אל משה "ואתה תצווה את בני ישראל". זו היא הדרגה הגבוהה ביותר של הקירבה בין משה לה', גבוהה יותר מזו של הכהנים, מושא הפרשה. שנייה לה היא הקריאה הייחודית אף היא, הפותחת את ספר ויקרא "ויקרא ה' אל משה", ומצביעה על קירבה אישית, והשלישית היא כאמור, הפנייה הרווחת בלשון נסתר.
ראוי להצביע על הדמיון בין המגילה, שבה שם ה' אינו נזכר, לפרשתנו הנקראת לפני פורים, ואשר בה שמו של משה אינו נזכר. אולם מאחר שכל הפרשה היא פנייה ישירה אל משה, אין צורך בהזכרת שמו. גם במגילה בולטת נוכחות ה' בהתרחשות הטבעית, בתיזמון המדויק של כל מרכיבי העלילה המתגבשים לכלל נס פורים, החל ממות ושתי, ואסתר התופסת את מקומה כמלכה, דרך חשיפת המרד במלך על-ידי מרדכי. זו סוללת את הדרך לעלייתו לגדולה בהרכבתו על הסוס על-ידי המן, שבדיוק נמצא בחצר, המסמנת את ראשית נפילתו בצד עליית מרדכי למשנה למלך במקומו. ועד לעץ שהכין המן בדרכי ההשגחה לתלייתו הוא, במקום מרדכי, ואסתר המוצאת חן בעיני המלך ומבטלת את גזירת המן.
שם המשחק: אחדות
רבי נחמן מברסלב מפרש את המילה תצווה מלשון צוותא, יחד. משה רבנו, בדומה לאסתר ולמרדכי במגילה, מאחד את כלל ישראל ומחזירם אל נשמותיהם בקיום התורה. המצוות מביאות לאחדות הכלל והפרט, הגוף והנשמה, החיצוניות והפנימיות. ואומנם בגדי הכהונה הקרויים בגדי קודש משקפים אחדות זו. יש לזכור כי במובן הרחב, כל יהודי, שליבו הוא משכן לשכינה, משמש ככהן בממלכתו. ואומנם הקב"ה מכתיר את ישראל בתואר האולטימטיבי "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בגדי הכהן הגדול מקיפים את כל גופו, מהאפוד והחושן כנגד הלב, דרך המעיל, כתונת התשבץ והמכנסיים כנגד הגוף, ועד למצנפת על הראש כנגד המוח. את כל הכוחות הרגשיים, הגופניים והשכליים יש לשעבד אל הקדושה. ייחודה של היהדות הוא בקידוש הגשמיות. אין כמו חג הפורים לסמל משמעות זו. כשם שנס פורים היה בדרך הטבע, כך הנצחתו, מעבר למגילה, היא בדרך גשמית על-ידי סעודה, משתה יין, עד להשתכרות, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אולם בעוד אצל העמים יין ומשתה מתורגמים להוללות, אצל היהודים, בזכות הברכות והמצוות הכרוכות בהם, הם מתורגמים להלל לה', לשמחה פנימית ולהתעלות נפשית. בדרך זאת, כפי שמציינת פרשתנו בקורבן הכהן הגדול, החזה (הלב) והשוק (הגוף) הם תנופה לה'.
על-פי תפיסה זו יובן מדוע דרגתו של פורים גבוהה יותר משל יום הכיפורים (כיפורים - מצביעים חז"ל - כפורים). ההתעלות במצוות, באמצעים חומריים, מתוך שמחה אמיתית, רמתה גבוהה יותר מההתעלות הרוחנית דרך צום ותענית. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך, שמכל החגים רק פורים יונצח לעתיד לבוא. השמחה היהודית, סעודת המצווה לאחר קריאת המגילה, העזרה ההדדית הבאה לידי ביטוי במשלוח מנות איש לרעהו, ובמיוחד במתנות לאביונים - כל אלה משקפים את אחדות העם.
יתרה מכך, אם במעמד הר סיני קיבלו היהודים את המצוות הטריות לעתיד, כי לא היו להם עדיין הזדמנויות רבות למימושן, ואמרו אפוא "נעשה ונשמע", הרי בפורים מציינת המגילה ש"קיימו וקיבלוהו עליהם". הפעם הם קיבלו עליהם את המצוות מתוך התנסות חווייתית חיובית. זו היא קבלת התורה במהדורה שנייה, כשנוסף בבירור מרכיב הניסיון והשמחה, ברמה האישית והציבורית כאחת. מעגל קבלת התורה, שהושלם בפורים, ראוי שיונצח באחרית הימים. הרעיון הביהייביוריסטי, המונח ביסוד קיום המצוות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מובלט גם כאן. קיום התורה בפועל משפיע על קבלתה מבחינה רגשית. בדומה למשקולות, המפתחות את הגוף, המצוות הן מכשיר לפיתוח האישיות ולהעשרתה.
יהודי בביתך ובצאתך
בגדי הכהונה, שזכו לתואר 'בגדי קודש', מפריכים גם את התפיסה, שרווחה בתקופת ההשכלה, "הייה יהודי בביתך, ואדם בצאתך". הם מסמלים את האחדות בין פנים לחוץ, ובין אדם ליהדותו שאינם ניתנים להפרדה. היהדות מביאה לשכלול האדם. המצוות הן כאמור כלי לשיפור האישיות והאנושיות, המשקפות במובהק את זקיפות הקומה הלאומית שלנו ואת גאוות היחידה היהודית.
אף היהודים בפרס אימצו תחילה את גישת ההשכלה, כאשר שתו יין נסך בסעודת אחשוורוש והשתחוו להמן. רק מרדכי היהודי, שהפגין גאווה יהודית, לא כרע ולא השתחווה. גזירת השמד של המן היא שחוללה את המיפנה לחזרתם בתשובה עד לקבלת התורה מחדש, מתוך הזדהות ושמחה לעיני כל העמים.
מודל אנטישמי
פרשת 'זכור' למחיית עמלק, הנקראת בשבת לפני פורים, אינה מקרית. לא רק משום שהמן הוא מזרע עמלק, אלא בגלל משמעותו הסמלית. עמלק הוא סמל האנטישמיות, המשקף שנאת יהודים לשמה. זו גם הייתה הסיבה למלחמתו ביהודים, בניגוד לשאר העמים שנלחמו ביהודים מסיבות טריטוריאליות על הארץ. הוא שימש מודל אנטישמי לדורות, והמן הוא דוגמא מובהקת לכך. עמלק פרץ את הדרך לעמים אחרים להילחם ביהודים.
עמלק מייצג תפיסה אנטי יהודית, הכופרת בהשגחה העליונה, שבאה לידי ביטוי פומבי בניסי יציאת מצרים וים סוף. הוא מייצג את המקריות "אשר קרך בדרך". משום כך הוא גם סמל היצר הרע, ויש למחות אותו מקרבנו לנצח. "מחה תמחה את זכר עמלק, לא תשכח". לזכור ולא לשכוח מי הוא האוייב האמיתי, ולנהל נגדו מלחמת חורמה לדראון עולם.
