תנועה כמו 'ישראל ביתנו', שבאופייה היא פחות או יותר סקטוריאלית, באותה מידה שהיא מחייבת (ישראל היא הבית שלנו) - היא שוללת (לא הבית שלהם - הכוונה לערביי ישראל למעט, מן הסתם, הדרוזים, הבדווים והצ'רקסים שמשרתים בצה"ל). קל הרבה יותר, לא רק מן ההיבט הדמגוגי, אלא גם הענייני, לאחד אנשים, במיוחד בציבור הומוגני כמו הציבור של יוצאי רוסיה בישראל, על בסיס של שנאה וטינה לזר ולחריג. בעצם רוב התנועות הלאומניות בעולם בנויות ככה; לא רק ברוסיה, שבה נולדו הם או אבותיהם, אלא גם באמריקה, באירופה או אף באסיה.
כאשר מחפשים את הסיבות לפופולריות של תנועה כמו "ישראל ביתנו", כפי שבאה לכלל ביטוי בבחירות האחרונות, יש להביא בחשבון כמה וכמה גורמים, ולא בתחתית הסולם - את השתקפותם של ערביי ישראל בעיני ישראלים רבים, לאו דווקא לאומיים או לאומניים.
בתפיסת הדמוקרטיה הישראלית, שהיא כה שונה מאשר התפיסה באירופה ובארה"ב, רוב הציבור, לא כולו, רואה בבחירות החופשיות את מהות הדמוקרטיה; וזה נכון בכל הקשור לבחירה של הריבון את הנציגות שלו. אבל דמוקרטיה בחיים היא מכלול, מעשה יומיומי, אשר הבחירה היא השיא שלו. הדמוקרטיה זקוקה, כמו כל שלטון, לכלב שמירה, וכלב שמירה הוא על משמרתו תמיד. פעם העיתונות נחשבה לכלב השמירה. כיום היא כלב טורף אבל לאו דווקא שומר. הדמוקרטיה זקוקה כל הזמן למָטעֵן. מי שנמצא בקו הראשון היא המערכת המשפטית, ואחריה מבקר המדינה. רוב המחוקקים נמצאים הרחק מרחוק. אבל המשימה היא של הציבור כולו, של גופים התנדבותיים לסוגיהם, שדולות, קבוצות לחץ. כל זאת כדי ששתי הרשויות, המחוקקת והמבצעת, ימלאו את תפקידן כהלכה למען הציבור הרחב, ולמענו בלבד, כלומר הזכויות והשירותים להם הוא זכאי כאזרח.
אני יודע שערביי ישראל ברובם, מתוך הכרה במציאות, רואים עצמם כחלק מן המדינה. אני מבין כי כשם שיהודים בישראל מזדהים עם יהודי הפזורה, במקומות שבהם הם נרדפים או מקופחים, כך טבעי שערביי ישראל יזדהו עם בני עמם בכל מקום ובראש וראשונה בשטחים הכבושים. אינני זקוק לדברי כיבושין שערביי ישראל כאזרחי המדינה מופלים לרעה כמעט בכל התחומים. יצאתי לשטח בשרון המשגשג ודיווחתי על העזובה וההזנחה בישובים ערביים סמוכים, אשר שווקיהם זוכים לביקורי שָבָת המוניים של שכניהם היהודיים.
יחד עם זאת, אני ושכמוני לא יכולים להיות שומרי הקרת היחידים, ולא משום שיראו בנו "יפה נפש" "שמאלנים" וכיו"ב כינויים, אלא משום שזה לא מספיק. נציגות המיעוט, חובתו לבוחריו שלא להסתפק בעובדה כי זכויות המיעוט מעוגנות בחוקים, אלא לפעול בכל דרך דמוקרטית אפשרית כדי לממש את זכויותיו. המיעוט הערבי בארץ מיוצג בכנסת בנציגות מספרית סבירה. ההופעות של נציגיו בבית בנבחרים שלנו זוכות גם כן לסיקור סביר. אולם, אפשר ולא מספיק. בשעתו, בשנת 1969, כאשר תנועת "העולם הזה - כוח חדש" מנתה שני נציגים בכנסת (אורי אבנרי ושלום כהן - אשר פרש באמצע הקדנציה לסיעת הפנתרים השחורים), הממסד בא בטענות אל רשות השידור, גם רדיו וגם טלוויזיה (שכבר פעלה) מדוע תנועה בת איש או שניים מקבלת סיקור מחוץ לכל יחס. אני בטוח שאילו תנועה זאת לא הייתה קוראת להכרה ב"עם הפלשתיני", אלא בהגברת הילודה בקרב היהודים, השאלה לא הייתה מתעוררת. התשובה שלנו, אנשי החדשות, הייתה בין היתר (שכן אורי אבנרי ידע להתבטא נפלא בעברית צחה תוך חצי דקה מבלי שנצטרך לערוך אותו כדי להעביר את המסר, דבר שרבים בקואליציה לא השכילו לעשות) כי בדמוקרטיה יש לנהוג לעתים באפליה מתקנת. אחרת, אין כל סיכוי למיעוט לעשות נפשות. יש לכך מקום גם היום לגבי הנציגות הערבית הפרלמנטארית.
אולם לצערי, נבחרי הציבור הערבי לא הטיבו לדימוי העצמי שלהם ושל שולחיהם. אני לא פוסל, לא צעקנות בכנסת ולא הפגנות בערים. לא מפריעות לי הפגנות למען הפלשתינים, אפילו לא הנפת דגל אש"ף. דגל הוא רק סמל. מאחורי הסמל עומד עם, עומדת המדינה. המדינה היהודית חשובה לי ובכך העניין, מבחינתי. ולדידי זה עולה בקנה אחד עם מתן שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. וכשמדובר בהופעה של נציגי המיעוט הערבי בכנסת, ככה או אחרת, בכך לא די. הרי מדובר ביחסי ציבור במובן החיובי ביותר, וביחסי ציבור אתה רוצה להשפיע על הרוב או על הממסד. משום כך המֶסֶר חייב להיות גזור כך שיענה על צרכי התכלית. כמו במוזיקה, אתה יכול לבחור לחן שונה לאותו ליברטו, כך ביחסי ציבור. הטון ההרמוני או הצורם הוא דומיננטי כשמדובר באוזן קשובה, בייחוד בסוגיה טעונה מאוד לכל הנוגעים בדבר.
מה למדתם היום - ילדים - בבית הספר של החיים
יש הטוענים שמערכת החינוך לא עושה די בנושא זה. במאמר תחקירי טוב ("מוסף" הארץ - 6.2.2009) – שהכותרת שלו היא "הנחשול", הקורא לומר דבר או שניים, כיצד המציאות, כפי שרואים אותה התלמידים משפיעה על השקפותיהם הפוליטיות. כדרכי אני מסתפק בציטוט כותרת משנה וכותרות מובלטות בגוף הכתבה, בהנחה שמי שרוצה יכול לקרוא את כולה במקור:
"אביגדור ליברמן הוא המנצח הגדול בבתי הספר התיכוניים. בנצרת עילית קבלו אותו בקריאות: "מוות לערבים", בנתניה הציעו לשלול מהערבים את האזרחות. מורה מתל אביב שניסה להסתייג מהמסרים הבוטים הושתק בקריאות בוז. התוכנית לקידום ערכי הדמוקרטיה אינן מצליחות לעצור את הסחף". ועוד ציטוט מתלמיד בן 18: "אלה שצועקים "מוות לערבים" מתכוונים לאלה שתומכים בטרור. האמת היא שבישראל לא יכולה להיות דמוקרטיה שלמה כשיש פה ערבים שמתנגדים לה". תלמיד י"ב: "ההכנה לצה"ל נותנת מוטיבציה לזיין את הערבים, ואנחנו רוצים לבחור במי שיעשה את זה. אני אוהב את המחשבה של ליברמן." על כך מגיב מורה לאזרחות: "הילדים חושבים באופן עצמאי, ואנחנו לא יכולים להגביל את המחשבה שלהם. הם אומרים דברים ברמת הסיסמאות, אבל לא מבינים את ההשלכה שלהם".
אסתפק באלה כדי להאיר קצת את הנושא. אני, שמַתמיד בדעה שבית הספר הוא זרוע אדירה של חינוך אבל לא הזרוע היחידה, ויש חינוך משפחתי, סביבתי, תקשורתי וכיו"ב, גם הפעם לא מגולל את התופעה על מערכת החינוך. משום כך הייתי מתקן קצת את דבריו של המחנך שמובאים לעיל, ואומר שהצעירים לא רק אומרים דברים ברמת הסיסמאות אלא בהשפעה חזקה של גורמים מחוץ לבית הספר, שאותם הזכרתי. אבל לא רק הם. סטריאוטיפים (דימויים) מתהווים לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב מבוגרים, וככל שרמת ההשכלה נמוכה יותר - הסטריאוטיפ חזק יותר. לדוגמה, הצעקנות המופגנת של הח"כים הערביים אולי נותנת להם את החשיפה הרצויה להם, אבל לא את החשיפה הנכונה. לדעתי אמירת חז"ל "דברי חכמים בנחת יישמעו", יפים גם בסוגיה הזאת.
גם בתחום זה יש "עשה" בצד ה"לא תעשה". ראוי היה כי נושא זכויות המיעוט בישראל יובא בבתי הספר על-ידי מורים ואישים ערביים ישראלים. טוב היה אילו שדולות של ערביי ישראל היו מארגנות ביקורי תלמידים יהודיים בעריהם ובכפריהם. יפה היה אילו גופים ערביים שונים היו מפרסמים מודעות בעיתונות היהודית (יש גם ביניהם טייקונים שיכולים להרשות לעצמם ליתן חסות למודעה בכסף), מביאים הצגה לבימות יהודיות, או מביאים צבורים לבמות ערביות, יוזמים מפגשים בין עדתיים בתחומים שונים, ברמות שונות, בגילים שונים. גם ההפקה המשותפת של התיאטרון הערבי-יהודי ביפו ותיאטרון הבימה - היא חרוז, אבל חסר עוד הרבה למחרוזת, גם כפתורים וגם פרחים. דברים אלה נעשים, אך לא מספיק ולא בצורת grass roots נרחב, כלומר מלמטה. יש גם כאן אך לא די. במכון פרס עושים דברים נפלאים, אבל הוא מוסד יהודי. "בית הגפן" בחיפה הוא מוסד מעולה, אבל הוא ממסדי - עירוני. רצוי שמכונים ערביים יעשו זאת. תנועת "סיכוי" עוסקת בנושא ברמה האינטלקטואלית. מוסדות אלה לא יזכו להרבה תרומות כמו מכון פרס, אבל יזכו, אם לא מתוך ישראל אז מחוצה לה. אבל אני משוכנע שיהיו ושישנם תורמים ישראלים להשגת המטרה של קידום זכויות המיעוט הערבי. בשביל זה לא צריך אפילו משרד ליחסי ציבור, ואם כן - לא יהודי אלא ערבי.
במסגרת מערכת הסברה ערבית ישראלית ניתן היה לערוך סיבוב הופעות למירה עוואד, הזמרת הערבייה ישראלית, ילידת הכפר רמא בגליל, שמייצגת את ישראל יחד עם אחינעם ניני באירוויזיון הקרוב. זאת גם אם היא מצוטטת בריאיון למקומון "תל אביב" (בפברואר 2005) כמי שתוהה אם היא שייכת למדינה.
מי שמופיעה ככוכבת ב"גברתי הנאווה" בהצגה ישראלית, וקבעה את מגוריה בתל אביב, ומייצגת את ישראל באירוע מוסיקלי בינלאומי כישראלית - היא ישראלית. לא חסרות דוגמאות, ואין מחסור ביוזמות כדי להביא לכך כי המָראָה שבה משתקף הציבור הערבי בישראל, תהיה שונָה. לא רק מסעדות ערביות משובחות ושירות חם ונעים. הציבור הערבי חייב לעמוד בחזית מערכת שיפוץ זאת. הוא חייב לממש את הסיסמה (השדופה כבר מרוב שימוש) של ברק אובמה Yes WE CAN.
כאשר יבוא היום, ונציגים ערביים לא רק יישבו בכנסת, אלא סיעות, לפחות חלקן, ייוצגו בממשלה - זה יהיה היום. אם "אין אני לי מי לי", היא סיסמה לכל מיעוט, ובכלל זה המיעוט הערבי בישראל. חשוב ש"הצדק ייראה", וחשוב לא פחות
כיצד ייראה, ובייחוד כאשר ישתמע מכך, בפועל ולא בכוח, כי גם לערביי הארץ – "ישראל ביתנו".
Yes, We Can! نعم نستطيع!
- הערה בשולי המאמר: אילו ידעתי ערבית הייתי מצמיד לרשימה תרגום ערבי. תרגום אנגלי, הוא לדעתי במקרה זה, מעליב. עם זאת כל מי שמוכן לעשות למען תרגום המאמר בשפה הערבית, בכל אתר או בלוג, אכיר לו תודה. בעצם, המאמר מכוון בראש וראשונה לאזרחי ישראל הערביים.
