ניתן היה לקוות כי 65 המנדטים שהעניק הציבור לגוש הלאומי, יאפשרו לנתניהו להקים ממשלה יציבה עם מכנה משותף רחב דיו, שיחלץ אותנו מהבוץ הביטחוני, המדיני והכלכלי, בו אנחנו שקועים, בשל מחדליה של ממשלת אולמרט.
אולם המקח והממכר של המפלגות העתידות להשתתף בממשלת נתניהו, ומנופי הסחיטה המופעלים על מרכיבי הממשלה החדשה, מוכיחים שתאוות השררה מעבירה על דעתם גם את אלה הקרויים "לאומיים".
לפיכך, אין לנתניהו מנוס, וכך אכן מודלף לציבור, לנסות ולהקים ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות שלוש או ארבע המפלגות הגדולות, שתנטרל את סחטנותן של המפלגות הסקטוריאליות, ואחת ולתמיד הן ייאנסו להשלים עם גודלן הטבעי, והמושג "לשון המאזניים" יעלם מהשיח הפוליטי שלנו.
המכשולים שבדרך: שני מכשולים עיקריים מפריעים להקמת ממשלה שכזאת: הרוטציה, ו"שתי מדינות לשני עמים".
על-פי המודלף לתקשורת, נתניהו מסרב לרוטציה בטענה שאין רוב בעם למדיניותה של לבני ולפיכך אינו מוכן להתחלק עימה בראשות הממשלה, וממשלה שכזאת תתקשה לתפקד.
נתניהו מסרב גם להכריז על הסכמתו לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", ואינו מוכן לנסיגה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה.
את המוקשים האלה ניתן לפרק בהסכמה בין השותפות בממשלת האחדות, שהם יוכרעו במשאל עם. כך שקווי היסוד של ממשלת האחדות יכללו את הנושאים שאין עליהם מחלוקת, ובעיקר יהיה אפשר להגשים את החלום המתוק של שינוי שיטת הבחירות והממשל, המקובל על כל המפלגות הגדולות.
אם נזכה להקמת ממשלת אחדות שכזאת, בפעם הראשונה בתולדות המדינה, המפלגות הקטנות לא יוכלו למנוע עוד את העלאת אחוז החסימה ואת החקיקה שתחזק את המשילות ותאפשר סוף סוף הקמת ממשלה שתכהן את מלוא הקדנציה שלה. ניתן יהיה גם לבטל כמה משרדי ממשלה מיותרים, ולחסוך כספים רבים החיוניים כל כך לטיפול באבטלה הגואה, להנהגת רפורמה בחינוך וכו'.
באשר למשאל העם: תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה, הן תתקבלנה בהבנה על-ידי המדינות הדמוקרטיות בעולם, שרבות מהן נוהגות לקיים משאלי עם בנושאים לאומיים קריטיים.