המאבק לשחרורו של גלעד שליט הגיע לשיאו. הוריו - באוהל המחאה מול בית ראש הממשלה ומסביבם מתנהל קמפיין קולני תחת שרביטו של משרד יחסי ציבור, מחאתם נסקרת סיקור רחב ביותר בכל אמצעי התקשורת.
כמעט כל הברנז'ה התגייסה כאיש אחד. באחדות מופתית הם מעלים לשידור את ההורים, את שבויי המלחמות הקודמות, את אנשי הרוח והאקדמיה. וכל זאת – על-מנת לסחוט אותנו רגשית, ובאמצעותנו – את מקבלי ההחלטות.
המגבר התקשורתי מעלה את זעקתה של משפחת שליט לרמות, אשר לא היו כדוגמתן בשיח הציבורי בישראל. טובי המשכנעים מטיפים לאוזני העם שאין כאן מקום למקח וממכר וששאלת המחיר אינה רלוונטית - כי מדובר בסוגייה מוסרית העליונה, הם מסבירים. והידענים אף מצטטים מהרמב"ם: "ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים"
1 ומוסיפים: "זאת אחדות העם בהתגלמותה, זאת מהותנו. ואין מעשה יותר יהודי ויותר מוסרי מלהסכים לעסקה עם החמאס – תהיה אשר תהיה - על-מנת לשחרר סוף-סוף את גלעד".
נו, מי לא יזדהה עם קדושת המאבק של ההורים המיואשים, אשר תמונת בנם השבוי נגד עיניהם יומם ולילה? ומי יעז לזרוק לעברם אבן? מי יערער על המוסריות?
רק כמה בודדים עומדים שם, מול בית ראש הממשלה, נגד מאהל המחאה של משפחת שליט. הם מוחים נגד השחרור הולך וקרב של מאות מרצחים סדרתיים, רוצחי קרוביהם רוצחי אלפים של ישראלים... קומץ קטן, הם עומדים שם ללא סיקור תקשורתי, ללא משרד יחסי ציבור, ללא תמיכה של הברנז'ה. קבוצה קטנה ולא משמעותית...
אך לא עליהם רציתי לדבר הפעם וגם לא על הציטוט מהרמב"ם, אשר הוצא מהקשרו: הרי באמירתו התכוון הרמב"ם לכסף, לכך שיש עדיפות עליונה להשתמש בכספי הקהילה למטרת פדיון השבויים.
הפעם אדבר על המוסר.
הנימוק העיקרי, אותו מנסה הברנז'ה העיתונאית לשתול במוחו של הציבור, הוא נימוק מוסרי: "כולנו ערבים זה לזה, לכן חייבים לעשות הכל. אין מחיר שלא נהיה מוכנים לשלם עבור פדיון גלעד מידי שוביו. זהו הקוד המוסרי העליון שלנו. קל וחומר, כאשר מדובר על מי שנפל בשבי תוך הגנה על ביטחון ישראל, בשליחות ממשלת ישראל. החובה המוסרית מחייבת שממשלת ישראל תפדה אותו מהשבי. בכל מחיר"...
ליבי דואב עם משפחת שליט, מצפוני - עם ראש הממשלה, העומד על המשמר בגבורה כנגד "מסחטת הרגשות" פרי יצירתה של התקשורת, כנגד "דעת" הקהל המוסטת על-ידי התקשורת. אך, כאשר ליבי, כמו ליבו של ראש הממשלה, קרוע בין השיקול הממלכתי לבין רצונה הפרטי (והמובן) של משפחת שליט, אני נזכר בשבוי אחר, "האיש במסכת הברזל".
מי אתה, שבוי במסכת הברזל? בדומה לקודמיך המפורסם, גם אותך העדיפו לשכוח לתמיד, למחוק מהזיכרון כאילו לעולם לא היית? גם אתה, כקודמיך, כלוא כבר עשרות שנים אי-שם בצינוק שכוח אל. וגורלך שכוח עם - עמך. אין מאהל המחאה למענך, והתקשורת לא מעלה את זעקתך לגבהי-גבהים, ואף משרד יחסי ציבור לא מנהל קמפיין לשחרורך.
האם לא בן עמנו אתה? הרי כולנו ערבים זה לזה? אז מדוע לא מתגייסים כל ה"מי ומי", כאיש אחד, למען פדיונך מהשבי כפי שהתגייסו למען גלעד? ומדוע שמך לא כמו שמו - מדבר בעד עצמו, כך שאין אפילו צורך לומר באיזה "גלעד" מדובר? מדוע הפתק "הצילו" בכתב ידך לא מתפרסם בעמוד הראשי בכל עיתון בישראל? האם חייך לא בסכנה? האם לא המדינה שלחה אותך למשימה למען ביטחון ישראל? או, אולי, מקום כלייתך אינו ידוע? אולי אתה חבוי אי-שם בין אירן לטליבאן, בין חיזבאללה לחמאס, ואין כל יכולת לדעת, מי מחזיק בך?
לאיש "במסכת הברזל" יש שם:
יונתן (ג'ונתן) פולארד. הוא נמצא בשבי... לא, לא 990 ימים ולילות. כמעט פי 10, קרוב ל-25 שנה. הוא נשבה בעבור שירותו למען ביטחון ישראל, הוא נשלח על-ידי ממשלת ישראל. חייו בסכנה של ממש – עד כדי כך שעוד מעט, חס וחלילה, לא יהיה את מי להציל...
לא, הוא לא באירן ולא אצל הטליבאן, לא אצל החיזבאללה ולא אצל החמאס בעזה. הוא מוחזק בשבי על-ידי מדינה נורמטיבית, מדינה שמקיימת עם ישראל יחסים דיפלומטיים, ואפילו נהוג לכנותם "יחסי ידידות הדוקים ביותר". על-מנת לפדות אותו לא נדרש לשחרר אלף מחבלים, אשר רצחו אלפי ישראלים וימשיכו לרצוח עוד ועוד מישראל - אם וכאשר נשחרר אותם בעסקת החלפת השבויים.
אז מדוע הוא עדיין לא נפדה מהשבי? מדוע באדישות משוועת נותנים לו להינמק בשבי כמעט 25 שנה? הסיבה נעוצה בכך
שיונתן פולרד – הוא "האיש במסכת הברזל".
מאות שנים חלפו מאז שנפטר האסיר המסתורי מכלא הבסטיליה, האיש במסכת הברזל האגדי. אין ספור מיתוסים נקשרו לגורלו בניסיון לפצח את חידתו. מדוע נכלא? מדוע בחשאי? איזה סוד נוראי הסתירה מסיכת הברזל?
לאחרונה צלח סוף-סוף הניסיון לפצח את הצופן בו השתמש המלך לואי ה-14 לכתיבת יומנו - אותו המלך, אשר כלא את האיש במסכת הברזל
2. על-פי היומן (ובניגוד למסופר אצל וולטר ואצל דיומא), מסכת הברזל הסתירה לא את אחיו של המלך, אלא - גנרל צרפתי כושל שברח משדה הקרב ונטש את חייליו. בחלוף מאות שנים, לא נצליח לברר איזו מהגרסאות היא האמת – זאת שביומן המלך או זאת שברומן של דיומא.
כיוון שמאז כליאתו של יונתן פולארד חלפו "רק" 25 שנה, עדיין ניתן לקבוע בבירור, מדוע הפך ל"שבוי במסכת הברזל". כמסתבר, התשובה לשאלה פשוטה למדי – יותר מדי אישים רמי מעלה בישראל מעוניינים היו (ומעוניינים עדיין) בכך שיונתן יהפוך ל"איש במסכת הברזל" – "רחוק מהעין רחוק מהלב", רחוק מעין המצלמות, מאחורי חומות בטון עבה יותר מקירות הבסטיליה. על-מנת לדעת את האמת הזאת לא נדרש לפצח את "הצופן" – די לקרוא בעיון את
"דוח ועדת המשנה לשירותי המודיעין והביטחון בסוגיית ג'ונתן פולארד"3.
תרומתו של יונתן פולארד לביטחונה של ישראל גדולה ביותר. היא בוודאי אינה נופלת מתרומתם של שבויי מלחמה ישראלים שנפדו או עומדים להיפדות. עובדה זאת אינה מוטלת בספק: בלשון העדות שבדוח, ערך המודיעין שהעביר פולארד לישראל
"הוגדר לא אחת בדרגים הגבוהים ביותר כ"חומר שלא יסולא בפז". זאת ועוד, גם רפי איתן, אחד מבחירי המודיעין הישראלי, בשעתו מפקד היחידה אשר הפעילה את המרגל הישראלי פולרד בארה"ב, התוודה: "החלטתי שעדיף לקחת את הסיכון ולקבל את האינפורמציה, שלא היה לי לרגע ספק שהיא חיונית לביטחון ישראל... מה שעמד מנגד (הסיכון) מבחינתי
היה ביטחון ישראל והצלת חייהם של חיילים ואזרחים ישראלים. שאלתי את עצמי שוב ושוב את השאלה: מה אומר לעצמי אם יתברר שיכולתי להציל חיי ישראלים, ולא עשיתי זאת".
כך, במשך שנה וחצי סיפק יונתן פולארד מידע מודיעיני חיוני, יקר מפז(!), למדינת ישראל. אך, מה לעשות, כפי שקורה לעתים במבצעים החשאיים, המזל בגד בו. לפתע - מפלה.
מאז חשיפתו, "ביש מזל" רודף אותו ללא הפסק - עד עצם היום הזה. ייתכן שפעילותו של יונתן לא הייתה כלל מתגלה לאמריקנים. אך, בדיוק באותה תקופה החלו "מפולות" מרגלי ה-CIA באירופה. כל מנגנוני הריגול הנגדי האמריקני עברו למצב רגיש במיוחד ופעילותו של יונתן נחשפה.
מי שקיבל את הטלפון הראשון מאמריקה - מאת מזכיר המדינה הזועם - היה שמעון פרס, אשר (לרוע המזל של פולארד!) היה באותה עת ראש ממשלת ישראל. מרוב בהלה שמעון פרס "עשה במכנסיים". תגובתו התגבשה מיידית ובהתאם – הוא החליט ללא רגע של היסוס לחרף את נפשו של יונתן. פרס לא רק "מסר" את יונתן לאמריקנים, הוא גם הסכים להעביר לידם מסמכים המפלילים אותו – המסמכים, אשר בלעדיהם כלל לא היה ניתן להרשיע את המרגל הישראלי!
אם באותו זמן הייתה בישראל אופוזיציה – אולי הפרשה הייתה מתפתחת אחרת. אולי ניתן היה לרתום את האופוזיציה להצלת המרגל מידי האמריקנים בניגוד לנטיית ממשלת ישראל, המנסה לחפות על ה"פאשלה". אך, הגורל שוב התאכזר ביונתן - באותה תקופה הייתה בישראל ממשלת רוטציה. לכן, שר החוץ בממשלתו של פרס היה לא אחר מאשר יצחק שמיר. אך גם בזה לא היה די – כאשר יונתן גויס לשירות החשאי של ישראל, אותו יצחק שמיר היה... ראש הממשלה. שמיר ושר הביטחון שלו דאז, משה ארנס, היו גם הם אחראיים באופן ישיר ל"עסק-ביש". כך נסגר המעגל. כאשר התכנסו יחד בעניין פולארד לדיון, שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין (שר הביטחון של פרס באותה העת), הייתה ל"גדולי האומה" תמימות דעים מופלאה. כולם היו בעד "לקבור את העניין" כמה שיותר עמוק - יחד עם יונתן, כמובן.
יותר מעשור, עד לאמצע 1996, ניהלו שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק שמיר ומשה ארנס את ענייני המדינה בחילופי תפקידים ביניהם לסירוגין. בכל אותן השנים "השבוי במסכת הברזל" היה חבוי בצינוק תת-קרקעי באחד מבתי הכלא הנוראים ביותר בארה"ב. אילו רק היה יכול – היה בשמחה מחליף את מקום כליאתו לבסטיליה...
לאחר 11 שנות השבי של יונתן, עולה לזירה הפוליטית בישראל כוכב חדש – אהוד ברק. אולי זה יהיה שביב של תקווה? לא. בתקופת הפעלתו ונפילתו של יונתן, פיקד אהוד ברק על חייל המודיעין הישראלי ובתוקף תפקידו גם הוא היה קשור איכשהו לאותו "עסק-ביש" של נפילת המרגל הישראלי בארה"ב. לכן, כאשר הגיע אהוד ברק לביקור רשמי בארה"ב ב-1999, אמר: "פולארד? זה עניין פנימי של האמריקנים. אין לנו כוונה להתערב בעניינו".
ביוני 1996 סוף-סוף עולה לשלטון בישראל ממשלה, שראשיה לא היו קשורים לעסק הביש של ריגול יונתן פולארד - ממשלת נתניהו. נתניהו היה הראשון ממנהיגי ישראל (ולעת עתה – גם האחרון), אשר עשה צעד של ממש למען שחרורו של יונתן מהשבי.
ב-1999, במסגרת פסגת "וואי פלנטיישן", הצליח נתניהו להוציא מהנשיא קלינטון הבטחה: אם ייחתם ההסכם עם הפלשתינים, האמריקנים יעבירו את יונתן לישראל. אך, ביום חתימת ההסכם "וואי", התגלה שהנשיא קלינטון, "הידיד הגדול של ישראל", פשוט "עבד" על נתניהו. קלינטון חזר בו מהבטחתו ויונתן נשאר להירקב בשבי האמריקני.
מאז עבר יותר מעשור. הוא עדיין שם, עדיין חי. השבוי ב"מסכת הברזל". במסכה, אשר ייעודה היה להסתיר את פרצופם המכוער של מנהיגי ישראל. להסתיר את מעשה הנבלה הגדול ביותר בתולדות ישראל, המעשה, אשר יש בו כדי לגרום לכולנו להתבייש מהיותנו ישראלים.
היום הברנז'ה התקשורתית מנהלת את "הפסטיבל" הקולני שלה למען גלעד שליט, למען שחרורו בכל מחיר וללא תנאי, שחרורו, לגירסתה, לפי "צו המצפון".
במקרה טוב – מדובר על חברות "פסבדו-עיתונאים" בעלי אופק אינטלקטואלי צר, אשר לא מסוגלים כלל להתבונן בסוגייה על-פי קנה-המידה האמיתי שלה. ובמקרה הגרוע, עלול להתגלות שלאמיתו של דבר לא מדובר בקמפיין לשחרורו של גלעד – אלא לשחרורם של מחבלים-מרצחים.
אך כך או אחרת – לא מדובר כאן על "צו מצפון". לכן, ידידיי, אנא מכם, הפסיקו לדבר על המצפון!